נשבר לי הלב. היא עושה לי את זה כל פעם מחדש, ובכל פעם כזאת יש לי עוד צביטה שכמעט גורמת לי לבכות. מה אני לא עושה בשבילה? הכל. לוקח אותה לאן שהיא רוצה, נותן לה חופש לעשות כל שעולה על לבה, צוחק איתה, מחבק אותה, תומך ואוהב. והיא? מעדיפה מישהו אחר, קוראים לו "אמא". היא רוצה שאמא תלביש, שאמא תקלח, שאמא תסרק, והכי קשה, שאמא תקריא סיפור לפני השינה. ואבא? "לא רוצה את אבא". רק לפעמים. כלומר, כשאמא לא מסכימה למשהו ואז אולי כדאי לנסות את אבא.
רק בשביל לקבל חיבוק
כולם הכינו אותי לשלב הזה. זה שבו הילד מעדיף את אחד ההורים. אבל זה לא כמו שמספרים. זה הרבה יותר גרוע. באמת, זה ממש פוגע. אתה מנסה להבין מה עשית לא בסדר ולא מצליח. פייר, קיוויתי שאני אהיה ההורה המועדף. מהרגע בו היא נולדה יש לנו קשר מיוחד. מצד שני, קשה לי להאשים אותה. עם אמא כזאת סביר להניח שגם אני הייתי בוחר בה. יש לה אמא שגם כשהיא הכי עייפה, היא משחקת, שרה, משתוללת ורוקדת איתה. יותר טוב מזה לילד?
אז החלטתי לנסות ולחקות את אמא. אני שר, רוקד, משחק משחקי דמיון שאם החבר'ה שלי היו רואים, סביר שהיו מנדים אותי. היא מתרצה לכמה דקות, עד שנמאס לה ואז מחפשת את אמא. ואמא יש רק אחת.
אומרים שזה שלב וזה עובר. ואם זה לא יעבור? ואם היא לעד תעדיף את אמא. זהו, פה מתנפץ חלום הנסיכה של אבא?! כבר דמיינתי איך אנחנו יוצאים לטיולים בטבע, אני ובתי הבכורה, משאירים את אמא בבית עם האחים הקטנים. בדרך היא תשמע את כל החפירות שלי, אלו שלאמא שלה כבר מזמן אין סבלנות לשמוע. וכשהיא תגיע לגיל 22 היא תספר לי שהכירה מישהו והיא שוקלת להתנשק איתו לראשונה בחייה. אבל כרגע זה נראה לי כמו חלום אבוד.
פתאום היא יכולה להגיד לי: "לא, אתה לא תיקח אותי לגן! רק אמא תיקח אותי!", או לפתע לעשות לי עם האצבע ולהגיד: "רק אמא אוהבת אותי". והנה עוד סיטואציה: אתמול היא לא רצתה ללבוש מכנסיים, אז אני ואשתי כעסנו עליה כי היה קר. למי אתם חושבים שהיא הלכה להתחנף אחר כך? למי היא עשתה טיזינג בעיני כלבלב מתוקות? והחיבוק, אוי החיבוק שהיא נתנה לאמא שלה. אני יכולתי רק לחלום עליו.
שחק אותה קשוח
אולי, בדיוק כמו במשחקי חיזור זוגיים, אני צריך לשחק אותה קשה להשגה. אולי אני צריך לחכות שתבוא אליי לבקש סליחה כשאני כועס, במקום להישבר אחרי חצי דקה ולבקש ממנה שתגיד סליחה לאבא. הבעיה היא שאף פעם לא ידעתי לשחק אותה קשה להשגה, אז כנראה שזה לא יעזור.
אני יודע מה תגידו, שאני צריך להיות קשוח בהצבת הגבולות שלי והיא תכבד אותי. אבל אני נשבר מהר, כי אני רוצה שתאהב אותי.
ואז מגיע היום הזה בשבוע שאני מאוד משתדל בו לצאת מוקדם מהעבודה כדי לאסוף אותה מהגן. וברגע הזה יש קסם. היא מזהה אותי כבר ממרחק בארגז החול, צועקת "אבוש!", עוזבת הכל, זורקת את הדלי והכף הצידה ורצה אליי. מבחינתי, אלו שניות שמרגישות כמו נצח, כמו בסלואו מושן בסרטים. החיוך על השפתיים שלה, הניצוץ בעיניים, ובשנייה אחת שכולי מתמלא בה אני מקבל חיבוק ענק שמראה כמה שהיא התגעגעה אליי. חיבוק אוהב כזה, מכל הלב. היא מתלהבת ומספרת לי מה עבר עליה בגן, מראה לי דברים חדשים שעשתה (למרות שאני לוקח אותה לגן כמעט בכל בוקר), ואז אנו יוצאים יחד אל השקיעה, רק שנינו, לשעתיים של זמן איכות מובחר, עד שאמא חוזרת מהעבודה (זה היום "הארוך" שלה בדרך כלל).
בשביל הרגעים האלה אני מוכן לספוג הכל. כי אני יודע שהיא מתה עליי, גם כשהיא אומרת שלא, וממש בקרוב אני אהיה ההורה המועדף, כמו שכולם הבטיחו לי, וזה יימשך לפחות עד שתעבור את גיל ההתבגרות.
ומה עם אמא? עם כל הכבוד, היא יכולה לחכות לבן.