השבוע, לראשונה מזה שנתיים, יצאתי עם הבעל לנופש. שזה משהו שהוא מאוד שונה מחופשה עם הילדים. ההבדל הוא קטן בסמנטיקה וענקי במציאות: חופשה עם הילדים היא שבירת שגרה, יציאה מפעילות היום-יום והתרעננות. אבל לומר שאני חוזרת משם נינוחה, שהרגשתי שנפשתי? אתם כבר יודעים את התשובה.
חופשה עם הילדים רחוקה שנות אור ממה שאנחנו מוכנות להודות ולשקף ברשתות החברתיות וכשהיא מסתיימת, יש לי תמיד תחושה שאני צריכה חופשה מהחופשה.
אז, השבוע, יצאתי לנופש. מה ההבדל? שקט! אם תחפשו את ההגדרה למילה "נופש" בוויקיפדיה, תמצאו את ההגדרה הבאה: "נופש הוא שם כולל לבילוי זמן מתוך תחושת הנאה, אשר מטרתו השגת רגיעה של הגוף והנפש".
עכשיו תגידו לי אתם, האם ניתן להגיע לרגיעה של הגוף והנפש עם הילדים? פתאום, אחרי שנתיים של שגרה, בילינו שלושה ימים של שקט. זה התחיל מזה שלא היו ילדים שהתרוצצו סביבנו, ולא היה את הסאונד המרגיז של תוכניות הטלוויזיה שיוצאות לנו כבר מכל החורים. וזה המשיך בזה שפשוט התחלנו לדבר אחד עם השני בטון-שניים יותר נמוכים. והיינו בסוג של שקט נופשי.
בדרך חזרה הביתה, פתאום הבנתי שב-72 שעות האחרונות לא הרמתי את הקול אפילו פעם אחת. לצד תחושת הרוגע המהנה של מילוי המצברים, התמלאתי פתאום ברגשות אשמה על אי היכולת לשלוט בעוצמת הקול שלי במהלך שגרת היום-יום.
כל זה עבר לי בראש בנסיעה הביתה. הרדיו הנעים את הדרך בפסקול שהזכיר תקופות אחרות, נושאי השיחה היו רחוקים מענייני היום-יום והשגנו את מטרת הנופש. החנינו את הרכב בשעות אחה"צ המאוחרות ובנשיקה אחת אחרונה, נשמנו עמוק וצעדנו בשביל הגישה אל ביתנו כאילו היה זה גוב אריות.
על דלת הכניסה נתלה שלט עליו הילדים עמלו במרץ וכל כך התרגשנו. אפילו עצרתי רגע כדי לצלם ולתעד. לתעד את הרגעים האחרונים שאני רגועה ושלווה לפני החזרה לשגרת היום-יום. הגענו בדיוק אל מסכת ההסעות לחוגים. צעד אחד אל תוך הבית זיכה אותנו בחיבוק מוחץ מכל צאצא והתענוג היה אדיר.
- "איזה כיף שחזרתם, ראיתם את השלט?".
- "כן, מתוקים שלנו. היה מדהים וגם אנחנו התגעגענו. תודה על השלט".
- "אה, אמי, יש לי עבודה להכין בתנ"ך. זה למחר" הוא אמר 10 דקות לפני שמתחיל לו חוג ג'יוג'יטסו.
אני נושמת עמוק ובוחרת שלא להעיר לו על העובדה שיכול היה להכין העבודה בשבועיים שנתנו לו או על העובדה שכבר ארבע פעמים במהלך השבועיים האלו וידאתי איתו ש"ממש עכשיו" הוא יושב להכין את העבודה. אני משחררת את האוויר מריאותיי, מחייכת אליו ועונה. "מתוק, הלימודים הם אחריות שלך. אתה תישא בתוצאות. עכשיו לך ללבוש את חליפת הג'ודו לחוג".
איך הוא חמוד שהתנצל. רק חזרתי וכבר הרמתי את הקול?
אין לי שום סיכוי במלחמה על תשומת הלב שלו מול הטלויזיה. אני מניחה את כף ידי על כתפו כדי לשבור את קשר העין בצורה מובהקת יותר. "קדימה, אין זמן" אני אומרת וחושבת שהצלחתי כשהוא עולה עוד 2 מדרגות ושוב נתקע. "יאללה, יאללה, יאללה, יאללה" אני צועקת בקול שגורם לו לרוץ לחדרו, להחליף בגדים, לחזור חזרה וגם להתנצל מעמקי נשמתו תוך בדיוק 30 שניות.
ואז... המצפון. אוי המצפון. למה צעקתי? איך הוא חמוד שהתנצל. רק חזרתי וכבר הרמתי את הקול?
ואם זה לא מספיק יש לכוכב גם כמה משפטי מפתח משלו כמו: "אני מתנצל, תסלחי לי?" שמרגישים כמו חרב שננעצה בבטני והסתובבה. אז אני חוזרת הביתה ומכינה ארוחות ערב ומביטה בחבורה שנותרה על הספה. נושמת עמוק וקוראת להם לבוא לשולחן.
בדור שבו קשר עין הוא מצרך נדיר, שיחות בין אנשים מתנהלות בהודעות וואטסאפ ומגע פיזי כמעט ונעלם מחשש של תביעות להטרדה, אני תוהה אם השארנו לעצמנו ברירה מלבד להרים את הקול והאם יש בכלל דרך חזרה מזה או דרך חדשה מכאן?
אז כיוון שהנושא עלה לתודעה, חשוב שיעלה גם לדיון. אני יודעת שאתם מתים להגיב, אני יודעת שיש לכם מה להגיד וברור לי שכולכם יודעים להרים את הקול, קדימה, השמיעו קול והצטרפו אלי לסיעור מוחות. בואו נחשוב על דרך קסומה שתעזור לנו להביא את השינוי כבר בדור שלנו ולשבור את השרשרת. עד אז אני צורחת בחדווה ומקבלת את העובדה שיש משפטים שהורים פשוט לא יכולים להתנהל בלעדיהם. אז בחייאת, אל תגרמו לי להרים את הקול!