בישיבה היומית שלנו בגינה אני שם לב שמישהי נועצת עיניים בזוגתי. כשהיא נועצת בה עיניים בחזרה, המבט החודר מתחלף בחיוך מזמין ומעט נבוך. "נראה לי שאני אסתובב קצת", אומרת לי זוגתי וקמה. לא במקרה היא מסתובבת בדיוק עם אותה הבחורה שהסתכלה עלינו קודם, ועם התינוקת שלה.
אני מנסה לשכנע את בתנו להסתכל עליהן במבט מאשים יחד איתי כדי להפריע לשיחה הקולחת שלהן, אבל היא מעדיפה עלים בימים אלה. חובבת טבע.
רק בלי ידיים, הא?
זוגתי תמיד הייתה פופולארית, אבל עד ללידה התשואות הגיעו רק מכיוון אנשים שהכירו אותה לפני שהחלו להחמיא לה בלי הכרה. מאז שהפכה לאם, היא מוקד משיכה. מגנט לנשים. רק לפני שבוע, כשכיבסתי בגדים, מצאתי בכיס המכנסיים שלה מספר טלפון. "מה זה?", אני תובע בזעם. "ישבתי בבית קפה בצהריים ומישהי התחילה לדבר איתי", היא עונה בשלווה. "ממש נחמדה, יש לה תינוקת שגדולה ממיקה רק בשלושה שבועות. דיברנו כמעט שעתיים שם".
גם בסלולרי שלה גיליתי שלל מספרים לא מוכרים. החשדות התחילו למלא אותי. ההסכם המקורי בינינו היה שאני מספק את החברים והיא מספקת את היכולות החברתיות. היא גנבה ממני את העבודה!
בינתיים, הדייט בגינה נמשך ואיתו כל הסממנים של חיבה מתגברת. הן מצחקקות קלות מאיזו בדיחה שאני לא מצליח לשמוע (לועגות לי?), מצביעות על אימהות אחרות שמשחקות עם הילדים (לועגות להן?) ומשחקות בשיערן בכל דקה. "מזל שהן לא מתחילות לשלוח ידיים", אני אומר לעצמי, בדיוק כשהבחורה מניחה יד על כתפה של זוגתי (אני חייב לעשות משהו).
אני קם ממקומי ומתחיל ללכת לעברן. רק רגשות האשם שלי עוצרים אותי מיצירת סצנת קנאה מפוארת. בעוד שאני הולך לנוח בעבודה במשך רוב שעות היום, היא נשארת לבד עם תינוקת אנרגטית ותובענית, במזג אוויר מהביל שלפעמים לא מאפשר יציאה מהבית. כל אחד צריך חברה, לא?
אין לי סיכוי בדייט האימהי הזה
כשאני מדביק אותן ברור לי ממבטן שהפרעתי להם. אי אפשר להתלונן על האבות. אבל אני משתמש בטריק חברתי חדש – תן לתינוק לנצח. "שלום", אני מברך אותה. "אני נמרוד. וזאת מיקה, היא מאוד רצתה להכיר אותך". מי לא יימס מול הבת שלי?
הבחורה אכן מתרשמת, אבל משום מה, את כל המחמאות מקבלת זוגתי. "כל הכבוד לך שאת מצליחה להשאיר אותה איתו לבד. אני נותנת לבעלי להחזיק אותה רק עם פיקוח צמוד. לא, הוא נפלא איתה. אבל רק אתמול תפסתי אותו כמעט מפיל אותה כשהוא ניסה לקרוא עיתון בזמן שהיא עליו". מיד הן ממשיכות בשיחה הקודמת שלהן.
זהו, אני בחוץ. אין לי סיכוי. אני רק יכול לקוות שלא יעלה בשיחה הסיפור על הפעם ההיא שבה כמעט שמתי את בתנו באמבטיה עם בגדים כי ניסיתי להקשיב לרדיו תוך כדי המקלחת היומית. למזלי, לזוגתי יש טאקט. היא יודעת שאם אני יוצא רע, זה הורס גם לה את המוניטין בדייט האימהי הזה.
מבויש, אני חוזר לפינה שלי בקצה הגינה. מולי חבורה מגובשת של אימהות שלעולם לא אצליח להשתלב בתוכה. מבצר חברתי שאין להבקיע אותו. לא טיפים על מטפלות ליד הנדנדה, לא שיחות על חיתולים בפינת הרחוב ולא עצות להרדמה לילית מלאה בקיוסק. האימהות מדברות רק אחת עם השנייה.
"הן חברות שלך כמו שהן חברות שלי", מנסה זוגתי לנחם אותי. אבל זה לא נכון. אני יכול להשתתף בכל שיעורי הפילאטיס שארצה, ועדיין לא אצליח לגרום לאימהות האלה לחשוב שאני מתחיל להבין אותן. הלידה הפרידה אותי מהן סופית. הגוף שלי נשאר שלם, שלהן לא. אין דרך לאחות את הקרע.
כשאנחנו חוזרים הביתה זוגתי ניגשת אליי ולוחשת: "אתה היחיד שהייתי רוצה באמת שיתחיל איתי בגינה. מזל שכבר יש לי את מספר הטלפון שלך". לא הייתי צריך יותר מזה בשביל לשכוח את כל הנשים שלוטשות בה עיניים חומדות ברחוב. ניצחת, אני אומר לעצמי, היא רק שלך.
יום לאחר מכן ניגשת אליי מישהי בעבודה שפגשה בנו בבילוי משותף של המשרד ואומרת: "שמע, אשתך ממש שווה". ולפני שאני מספיק לספר איזה מזל שיש לי כזו בת זוג היא שואלת, "אולי יש לך את המספר שלה?"
לטור הקודם של נמרוד: בטוחה שאת חייבת לינוק עכשיו?
לכל הטורים במדור