"שנה זה מספיק. חיתלת, טיפלת, קיפלת והיא עדיין בחתיכה אחת. אפילו שריטה אי אפשר למצוא עליה. ילדה במצב טוב, כמו חדשה. עוד מעט היא אפילו תלך בעצמה. זה הישג שאתה יכול לרשום על שמך בלי בושה. על כל צעד שלה כתוב השם שלך בתור אבא. לא מספיק? אז עכשיו תור אחרים לעבוד קצת. שב, תנוח, תירגע. היא תגדל גם בלי שתכרכר סביבה".
מבחוץ אני שומע קול תוהה. "אתה מדבר בטלפון בשירותים?", מנסה זוגתי להציל את כבודי. "לא", אני מודה. "שוב אני מדבר לעצמי". כנראה שאני פה יותר מדי זמן. המקום הכי קטן בבית הפך לחדר האינטימי שלי. בכל שאר הדירה - בני משפחה. הפסח מילא את ביתנו בריחות אביב ובסבא וסבתא, שהחליטו שעודף נסיעות מזיק לבריאות ועודף זמן עם נכדתם רק משפר אותה. בית הומה, כמו שתמיד רציתי, חשבתי לפני שנמלטתי אל חיק האסלה. שם סוף סוף הצלחתי לאסוף את מחשבותיי: מנה בריאה של רגשות אשם על העובדה שאני לא מבלה מספיק זמן עם בתי, מיקה.
"אני מרגיש שכבר לא צריך אותי יותר", אני אומר לשותפתי לחיים מבעד לדלת. "כולם מסתדרים איתה מצוין בלעדי. כל העניינים המסובכים מתנהלים בלי שיש לי איזו השפעה עליהם. אני אבא שלה רק באירועים ציבוריים". לא רבים יכולים לשדר חוסר שביעות רצון בלי מלים מבעד לדלת סגורה. זוגתי ניחנה בתכונה המופלאה הזאת. "אולי במקום לקשקש תצא משם ותיקח אותה לטיול?", היא אומרת לבסוף. "שלושתנו תיכף מתעלפים פה אחרי שרדפנו אחריה שעות בזמן שאתה שוב מתחמק מאחריות".
למה הפסקתי לקיים
אני יוצא בבושת פנים. שנינו יודעים מאיזו אחריות אני מתחמק באמת. מילא להתחבא בזמן שסבא וסבתא מטפלים בבתנו, את זה זוגתי עוד הייתה יכולה לסבול. אבל כבר שבועות שזוגתי רואה אותי נעלם אי שם בדירה כמה רגעים לאחר ההרדמה של מיקה, רק כדי להופיע מספר שניות לפני שהיא עוצמת סופית את עיניה לקראת עוד לילה סוער ומקוטע ולמלמל "ליל מנוחה".
הסכנה בעיניי ברורה. במשך חודשים של עייפות הצליחה זוגתי לחסוך מטבעות קטנים של אנרגיה, שבסוף הצטברו לכדי הון מכובד. לאוצר הזה היה רק שימוש אחד: תאוות בשרים בלתי מרוסנת. פעם זה היה הרגל; היום מדובר במאמץ שראוי לפרס.
אני, בניגוד אליה, זכרתי מה התוצאות האמיתיות של מעשים כאלה. קירבה? לזמן קצר. שחרור? חלקי בלבד. סיפוק? על מי אנחנו עובדים. בסופה של התשוקה הזאת הסתתר עוד ילד. כזה שיגשים את חלומותיה של המטפלת של מיקה, שכבר חודשים תובעת מאיתנו "לשכפל את המדהימה הזאת. אתם חייבים, פשוט חייבים". אמצעי מניעה? ראינו כמה זה הועיל לנו בפעם הקודמת.
לא מרגיש שאני חייב כלום. מבחינתי אפשר כבר עכשיו לנעול עליי את חגורת הצניעות ולהשליך את המפתח. שנה שלמה של הורות השאירה אותי עם שיערות לבנות, גב תפוס וזיכרון קלוש של הזמן הפנוי שהיה לי פעם. רגע אחרי שמיקה ואני יוצאים מהבית אל הגינה הקרובה, אני תוהה אם הייתי מצליח לשכנע את זוגתי לברוח עם המכונית ולהשאיר את בתנו ליומיים עם הסבא והסבתא. מאוחר מדי, ההורות ניצחה. אני בתפקיד.
למה החלטתי לחזור
ליד המגלשה אני מנסה לשחרר את מיקה שתשחק לבד, אבל היא מתעקשת להיצמד אליי. "חמודה", אומרת האישה שלצידי וממשיכה אל השאלה הקבועה: "בת כמה היא?". אני מרים את הידיים ושולח מבט שאומר: "מי סופר?".
במקום לנעוץ בי מבט נוזף, היא מתחילה לצעוק. "מירה. מירה, תבואי לפה. רואה את התינוקת החמודה הזאת?", היא מצביעה על בתי בפני ילדה בת עשר או אחת עשרה שמגיעה מתנשפת. "קחי אותה לשחק עם אחיך הקטן. נתת לו לאכול קצת? איך שכחת לתת לו לאכול?! את יודעת שהוא אוכל עכשיו עוף. אני לא צריכה להגיד לך דברים כאלה".
הילדה, שנראית קצת צעירה בשביל להיות אמא, לוקחת את בתי בלי למחות ומתחילה לטפל גם בה. אני והאישה החצי-זרה נשענים בנחת על הספסל, משוחררים מהדאגות. "ילדה ראשונה שלך", היא קובעת. "בינינו, כמה אפשר לסמוך על סבא, סבתא וכל מיני בייביסיטרים שאתה לא מכיר? הדרך היחידה לשרוד את הקטנים האלה היא עזרה מהבית. תראה איך מירה החמודה עוזרת לי".
ככה ישבנו שעה ויותר על הספסל בגינה, ואני התמלאתי בתחושה משכרת של רווחה. כאילו אני יכול לשבת שם עד כמה שארצה, ושום דבר לא יבער. לא שעת האכלה, לא שעת הרדמה ולא שעת השכמה. מסתבר שכשלא צריכים אותך התחושה טובה יותר. בשלב כלשהו חברותיה של מירה ניסו להפריע לה לתת לנו לנוח, אבל חברתי החדשה, שאת שמה לא טרחתי אפילו לברר מרוב נינוחות, הבהירה לה בדיוק מה התפקיד שלה. מיקה הייתה בידיים טובות.
אנחנו חוזרים הביתה, ובדלת אני מתייצב בפני זוגתי ומעניק לה נשיקה שהייתי מאוד רוצה להאמין שתוגדר "לוהטת". אתפשר על "סבירה פלוס". אני מרחיק את פניה מפניי ואומר בביטחון של מנצחים: "הגיע הזמן שנעשה עוד ילד. תעזבי את הילדה בסלון ובואי נלך למיטה".
הסבא והסבתא, שעומדים בסלון ומקשיבים לנו, נראים מרוצים מההחלטיות. רק זוגתי קולטת שיותר משאני מוכן להיות אבא לשניים, אני חושב שבתנו מוכנה להיות אמא לאחת. בתנועה קלילה היא מתרחקת ממני ונועלת את הדלת אחריה כשהיא נכנסת לשירותים.