הרעש ששנינו מקימים מעיר אותה. אני פונה ללכת אל חדר השינה ונעצר. מתוכו יוצאת ילדה יפה, גבוהה כמעט כמוני, עם מבט מוכר. אני מזהה אותה רק אחרי דקה. זאת בתי הקטנה, שהגיעה לגיל 10 בלילה אחד. אני עומד מולה קפוא, מחפש תגובה הולמת. אני רגיל לשיר לה בג'יבריש, אבל זה נראה לא מתאים בנסיבות האלה. "איך את כבר הולכת?", אני שואל, מתחיל לצעוד לעברה - ואז מתעורר.
סיוטים ממלחמת עזה
אני זוכר בדיוק מתי החלטתי שהסיוטים האלה לא יחזרו על עצמם. זה קרה במלחמה האחרונה. ביליתי אותה בחדרון קטן שצופה על נהר הירדן. תפקידי העיקרי היה להעביר הודעות בקשר וללחוץ במקרה הצורך על כפתור אחד, אדום וגורלי. ליד ישבה באופן קבוע חיילת בשירות סדיר, שבעצם עשתה את כל העבודה.
משועמם, ניסיתי לשכנע אותה להשתמט מהמשך השירות הצבאי שלה. אם אני לא מסוגל להפסיק לבוא למילואים, אולי היא תגשים את החלום עבורי. אבל היא הודיעה לי בפטריוטיות נלהבת ש"להפך. אני מקנאה בחבר'ה שלי שנכנסים עכשיו לעזה. זו חוויה מעצבת מדהימה". כשתהיתי אם היא מודעת לעובדה שלא מדובר במשחק ואנשים נהרגים באמת היא הביטה בי בחוסר הבנה.
לא הייתה ברירה. עברתי לאופציה ב': שיחת הסלבריטאים. מצויד בידע חסר ובמידע לא מאושר אני נוהג להרשים אנשים שלא זכו להיות חלק מתעשיית השמועות של הברנז'ה בפיסות רכילות מפתיעות, שמיד הופכות אותי לאוטוריטה בעיניהם. זה עבד. בעיניים פעורות האזינה לי החיילת מספר על סודו הגלוי של המשורר הידוע, על התשוקות האסורות של הקומיקאי העממי ועל החיים האחרים שמנהל הזמר שכבש אצטדיונים.
אלא שאז החליטה שותפתי לחדרון להרשים אותי בסיפור משל עצמה. "גם אני יודעת משהו", היא הצהירה. "אני יודעת שהסיפור על הבדרן ההוא שאומרים שניסה לאנוס נערות הוא נכון". כיוון שעדיין התבשמתי מההתלהבות שהפגינה כלפי סיפורי הסלבס המופרכים שלי לא שמתי לב לשינוי במבטה. "בת דודה שלך מכירה את אחת הבנות שהוא תקף?", שאלתי. "לא", היא ענתה. "אני אחת מהן".
משם שטף הדיבור שלה נמשך בלי מעצורים ובלי סודות שנשארו לא פתורים. מתברר כי מספר שנים לפני כן, כשהיא הייתה בת 14 בלבד, נרשמה החיילת לסוכנות דוגמנות. אבל אמא שלה הבינה שהיום כל בחורה יפה צריכה גם להיכנס לטלוויזיה. אז היא חתמה בשמה על הסכם עם אותו הבדרן, שילמד אותה את רזי המשחק מול המצלמה.
"הוא היה מתאמן איתי על סצנות מטלנובלה", היא אמרה לי. "ואיכשהו, תמיד בסוף כל הסצנה הייתה נשיקה בינו לביני. בפעם הראשונה אמרתי לו 'שמע, זה לא נעים לי'. והוא התחיל לצעוק עלי. 'נראה לך שכשתגיעי לסדרה אמיתית לבמאי יהיה איכפת אם נעים לך או לא?' אז המשכנו".
בפעם הבאה הוא כבר תרגל איתה סצנת מיטה. למזלה, הייתה לה מספיק תושייה לבעוט בבדרן ולברוח מהחדר. "חצי שנה הייתי בדיכאון", סיפרה. "הייתי כמה שנים בטיפול פסיכולוגי. עד היום אני לא מסוגלת לבטוח באף גבר. לאינטימיות מלאה אני עדיין לא יכולה להגיע".
כנראה שהמבט מלא הרחמים שלי גרם לה להבהיר לי שהיא דווקא בסדר. "זה לא שלא שכבתי עם אף אחד. עשיתי את זה עם חבר שלי, שנה לפני זה". וכששמה לב שהרחמים התחלפו בזעזוע קל הבהירה: "זה לא היה סתם, היינו חברים ארבע שנים. מגיל תשע".
חסר נשימה פרצתי מהחדרון, בראשי רצות תמונות של גברים מזדקנים לוטשים עיניים בבתי ומנסים לנצל אותה. אחרי כמה דקות הן התחלפו בתמונות של נערים צעירים שלוטשים בה עיניים ומנסים לנצל אותה. לא הצלחתי לחשוב על פיתרון. היינו מוקפים.
בכל לילה מאז הלידה אני מסתכל אל דלת חדר השינה, לוודא שהסיוט לא הפך למציאות. אני ניגש כל כמה שעות אל המיטה, להוכיח לעצמי שהיא עדיין בת חודשיים, תמימה ולא פגומה. להבטיח שהשליטה עדיין בידי. אלא שמדי פעם אני מאבד ריכוז לרגע, ואז חוזר ומחפש את בתי האבודה: "את בטוחה שאת פה? לא היית בת חודש רק לפני דקה?".
לטור הקודם של אבא נולד: מיהם האבות של שבת בבוקר, ולמה הם כל כך מעצבנים את נמרוד מרום?