הייתי נחושה לשנות את המצב בבית, הילד כבר מוכן. כשעברנו לאמריקה היה לו קשה אבל די, אנחנו פה כבר שנה וחצי וכבר אין סיבה שלא ללמד אותו להירדם באופן עצמאי. כלומר תמיד יש סיבה, תמיד יש ביקור מהארץ או שטל נוסע לכנס או שיש חגים וזה אף פעם לא מתאים, אבל די צריך לשים לזה סוף כי אני מתחרפנת. בערב אחרי הסיפור נישקתי וחיבקתי אותו, אמרתי לו לילה טוב והלכתי לשבת ליד הדלת עם הגב אליו. ידעתי שאסור לי לחזור בי.
ניצן לא קיבל את זה יפה. בהתחלה הוא השתולל במיטה, אחר כך קם והתחיל להתרוצץ בחדר, ובסוף נשכב והתחיל לבכות "אמא, שבי לידי, אמא, שבי לידי". ישבתי קפואה דקה שלמה כשהוא בוכה מאחורי, ואחרי דקה בלי שקיימתי עם עצמי איזה דיון או החלטתי איזו החלטה, פתאום מצאתי את עצמי יושבת לידו ומחבקת אותו.
הילד שלי יהיה בן ארבע רק פעם אחת, ואם הוא רוצה ללטף לי את הפנים לפני השינה איך אני יכולה להגיד לזה לא? ליטפתי את השיער הרך שלו ונזכרתי שקראתי באיזה ראיון עם אבא שהבן שלו מת שהשאלה היא לא אם תקרה לכם טרגדיה בחיים, אלא מתי היא תקרה. נישקתי את האפרוח הצהוב שלי ונשבר לי הלב שהוא היה צריך להתחנן לחיבוק מאמא, הרי בכל יום החיים כמו שאנחנו מכירים אותם יכולים להיגמר ואז אני לא אסלח לעצמי שלא חיבקתי את הבנים שלי כל עוד יכולתי.
ניצן נרדם כשהוא מחזיק לי את היד ואני לא הצלחתי להיזכר מה היה לי כל כך דחוף להיות מחוץ לחדר. הרי הרגעים האלה כשהם קטנים כל כך נדירים, צריך לשמוח בהם, איך במקום לשמוח בו ניסיתי להיפטר ממנו? חשבתי גם שמדהים כמה הסבל שלי ניואנסי. רגעי המצוקה הכי חזקים בחיים שלי הם כשהבנים משתוללים במושב האחורי של האוטו וצועקים לי באוזניים. אני אשכרה מרגישה כמו האדם הכי אומלל ומיואש בעולם בדקות האלה, אבל איפה אני ואיפה האמא הסורית שצריכה לצעוד במדבר עם התינוק הרעב שלה על הידיים? אני מוטרדת משאלות על הגשמה עצמית והיא רק צריכה להצליח להמשיך ללכת, ללכת, לא ליפול.
בואי נודה בזה, לא כזה כיף לנו עם הבנים
"היינו במוזיאון הילדים והיה נורא", טל חזר ביום שלמחרת מבילוי אחרי הצהריים עם הבנים.
"אוי, מה קרה? הם לא שיחקו יפה?" שאלתי.
"לא, להם היה ממש כיף", הוא סיפר, "אבל אני ישבתי שם ורציתי למות מרוב שעמום, זו הייתה חוויה קשה".
"חוויה קשה? תחשוב על זה שאם היה לך ילד מאושפז בבית חולים היית נותן הכל כדי להשתעמם לידו במוזיאון", חלקתי איתו את ההארה החדשה שלי.
"ידוע, ידוע", טל ענה.
האמת היא שאפילו לא צריכה לקרות טרגדיה. "מה לא הייתי נותנת בשביל להיות עם הבנים שלי עוד יום אחד כשהם ילדים קטנים", אומרת לי דודה שלי בכל פעם שהיא רואה את נבו וניצן. גם היא גידלה שני בנים במרווחי גיל צמודים, והיום הם בני שלושים. אני מנסה להזכיר לעצמי את זה בכל פעם שניצן מבקש ממני לשחק איתו "play pretend", המשחק השנוא עליי ביותר שכרוך בדרך כלל בזחילה על השטיח בתור בהמת משא כזאת או אחרת. אז אני עוזבת את הכלים בכיור וכורעת על ארבע, ואומרת לעצמי שיום אחד אני עוד אתגעגע לזה ושאני צריכה להגיד תודה על מזלי הטוב.
אבל הבעיה עם רגשות הודיה הרואיים כאלה היא שהם שוככים די מהר. כמה ימים אחרי הניסיון העלוב שלי ללמד את ניצן להירדם לבד, שוב מצאתי את עצמי בחדר של הבנים בשעה תשע בערב מסתכלת לכיוון האור שנכנס מהסלון, וכל ההוויה שלי ביקשה לצאת משם, להיות מחוץ לחדר הזה, חופשיה. לא עניין אותי לקבל פרופורציות וליהנות מכל רגע שניתן לי עם הילדים שלי, כל מה שרציתי היה להחליף עם טל שלוש מילים בשקט, לבהות קצת בטלוויזיה, לסמן ביומן שלי את המטלות שביצעתי היום ולהעביר את אלה שלא לעמודה של מחר.
"בואי נוותר על הרוד טריפ שתכננו לקיץ", טל אמר פתאום כשיצאתי מהחדר. "בואי נודה בזה, לא כזה כיף לנו עם הבנים בחופשה".
"לא הייתי אומרת את זה", אמרתי. "קשה להיות איתם תקופה ארוכה ואינטנסיבית בלי מסגרת, נכון, אבל זה כן יכול להיות כיף אם נמצא את הבילוי הנכון". הבעיה שלנו שעם הבנים שלנו אי אפשר לנסוע במקטעים יותר ארוכים משעתיים או שלוש, ככה שכבר הלכו יומיים או שלושה מהטיול רק על נסיעות. ובזמן האחרון הבנתי גם שהטיול שאני רוצה בכלל לא מתאים לילדים: אני רוצה לטייל בדרום, לראות אנשים באוברול ג'ינס יושבים על המרפסות שלהם, ונראה לי שזה פחות מעניין ילדים. הבנתי שהצרכים שלי לא יתמלאו והצרכים שלהם לא יתמלאו, וקצת חבל שכולם יסבלו.
"אתה יודע, כשהיינו בארץ דיברתי עם אח שלך על הרוד-טריפ, והוא המליץ לנו לנסוע בין כמה פארקים לאומיים שקרובים יותר לחוף המערבי", סיפרתי לטל.
"מה אח שלי מבין בנסיעות עם ילדים?" הוא אמר.
"הוא אמר שכל החברים שלו עם ילדים עשו את זה וזה מעולה. אמרתי לו שהחברים שלו לא נסעו עם הילדים שלנו, אבל הוא התעקש שזה מה שאנחנו צריכים לעשות".
"אני אוהב את אח שלי והכל", טל אמר, "אבל שנינו יודעים שהוא די אידיוט".
"הוא לא, הוא לא, תקשיב", צחקתי, "הקטע הטוב של הסיפור הוא שאחרי השיחה הזו הוא הצטרף אליי ואל הבנים לרכב ונסענו לגולן, זו לא הייתה נסיעה ארוכה, אולי חצי שעה. אבל כשחזרנו הביתה הוא ניגש אליי ואמר לי נועה, תשמעי, אני חוזר בי, אל תיסעו עם הבנים שלכם לרוד טריפ. אין שום סיבה שתסבלו".
"לא נוסעים לרודטריפ", טל סיכם, "וחוץ מזה קראתי בטור של עינת נתן שלא צריך אטרקציות משפחתיות. שזמן האיכות הכי טוב עם הילדים זה ברגעים יומיומיים, כמו למשל כשאנחנו משחקים בלגו על השטיח".
"אני מסכימה", הסכמתי. "לנבו ולניצן זה לא משנה אם עושים קמפינג בילוסטון או בפארק הירדן. לא חייבים בכוח", אמרתי והרגשתי מאוד שלמה עם ההחלטה.
אמא לא הולכת לשום מקום
למחרת, בבילוי עם כמה חברות, שאלתי את רינת אם היא יושבת ליד הבן שלה עד שהוא נרדם.
"כן", היא אמרה בפנים נבוכות כאילו תפסתי אותה על חם. הייתי בהלם.
"לירון, אתם כבר לא יושבים בחדר בזמן ההשכבה, נכון?" שאלתי גם את לירון שהצטרפה אלינו.
"האמת שבזמן האחרון חזרנו לשבת לידם", היא הודתה.
"שושנה", קראתי לשליחה של חב"ד שמשכיבה כל ערב ארבעה ילדים ומנהלת במקביל את כל העולם, "את יושבת ליד הילדים שלך עד שהם נרדמים בערב?"
"כן", היא אמרה בעצבים, "זה מרגיש כמו כלא, נכון?".
"אצלי הם גם לא מסכימים לנו לגלוש בסמארטפון כשאנחנו יושבים לידם", רינת הוסיפה בצער.
וואו, הייתי בטוחה שאני היחידה, שהבית שלנו חריג ולא נורמלי. ופתאום עומדות סביבי שלוש אימהות בגילי, וכולן מתבוססות בשינה של הילדים שלהן מדי ערב ומתביישות בזה. "תקשיבו", אמרתי, "אני חושבת שמה שיעזור זה אם נעשה סוויץ' בראש. אני פשוט צריכה לקבל את זה שהבנים שלי צריכים אותנו לידם כשהם נרדמים, ושאנחנו צריכים לספק להם את הצורך הזה. בסופו של דבר זה יעבוד גם לטובת הצרכים שלנו, כי נבו וניצן הרי מרגישים שאני מתה לעוף משם, ואני רואה איך הם מחזיקים את העיניים שלהם פקוחות בכוח, לא מרפים ולא נרדמים, כי הם רוצים שאני אשאר והם יודעים שברגע שהם יירדמו אני אלך".
באותו הערב ישבתי ליד המיטות שלהם והרגשתי אחרת לגמרי. הייתי רגועה, לא חשבתי על פליטים סוריים, לא על ילדים מתים וגם לא על הסדרה שמחכה לי בלפטופ מחוץ לחדר. "אני כאן, אני יושבת לידך ואני לא הולכת לשום מקום", אמרתי לנבו ונשענתי אחורה על כרית גדולה. הוא שכב בשקט והחזיק לי את היד, ואז התהפך אל הקיר ונשם עמוק.
"אמא?"
"מה?"
"אני אוהב אותך", שמעתי אותו אומר בשקט. לחצתי לו את כף היד הקטנה שלו וחשבתי לעצמי כמה כיף יהיה בפארק הירדן בקיץ.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com
בשבוע שעבר סיפרתי לכם על בראנץ' עם פליט ועוד שטויות של אמריקאים