"נמרוד הזמין אותי להצטרף אליו ואל חברים שלו לצפות בקרב היאבקות בהוטרס, המסעדה עם המלצריות עם המחשופים, וביום ראשון ללכת איתו לצוד", טל סיפר לי יום אחד.
"די! אדיר!" התלהבתי. נמרוד, שהגיע למדיסון בגיל 15 וחי פה כבר כמעט 20 שנה, הוא הרבה פעמים הצוהר שלנו לעולם האמריקאי הכי אותנטי.
"יש לי רעיון מעולה, אתה תלך ואחר כך תכתוב בשבילי טור על שני הבילויים המאצ'ואיסטיים האלה ועל ההבדלים בין הגבר הישראלי והגבר האמריקאי", זרחתי.
"אני לא מתכוון ללכת להוטרס", טל אמר, "אני מכבד נשים, ואת גם יודעת שאני לא יוצא מהבית בערבים, אני אוהב את השגרה שלי. אבל אני כן אלך לצוד, רק כדי להגיד שניסיתי".
"אז תכתוב על הציד, תתאר מה שעשיתם, ספר מה עבר לך בראש", התלהבתי.
"נההה, אם אני אכתוב זה יהיה טקסט נורא, זה יהיה כמו בסרט צייד הצבאים, שהם במלחמה ויש להם פלאשבקים מהציד או שהם בציד ויש להם פלאשבקים מהמלחמה, לא זוכר בדיוק. עזבי", הוא ענה.
"למה, אתה לא יכול לספר פשוט שהלכתם לצוד, ומה לבשתם ומה ראיתם ואיך יריתם באייל בלי פלאשבקים?"
"לא", הוא אמר.
זה לא האקשן, זאת הפטריוטיות
חבל, הייתי שמחה לכתוב טור על ציד באמריקה. זה חתיכת עניין כאן. העונה התחילה ממש עכשיו, והמוני גברים בחליפות הסוואה יוצאים מדי סוף שבוע אל היערות. לרגע שקלתי להציע לטל שאני אלך עם נמרוד במקומו, אבל אז נזכרתי שזה אומר שאני אשכרה אצטרך לצאת לצוד, ושום דבר במחשבה הזו לא נראה לי כיף או מפתה. קיוויתי שאיכשהו טל יצליח בכל זאת לחלץ מהיום הזה איזה סיפור טוב בשבילי.
"ציד זה חלק משמעותי מאוד מהזהות של האנשים בוויסקונסין", סיפרה לנו סטפני, אשתו הוויסקונסינאית של נמרוד, כשבאנו אליהם הביתה בערב שלפני. "כשילד פה מגיע לגיל 12 כולם מצפים ממנו שיצטרף לציד הראשון של העונה".
"ומה עם הבנות, מהן לא מצפים?" התרעמתי, תוך כדי שאני מודדת בשביל הכיף את הציוד שנמרוד קנה – כפפות הסוואה, ווסט כתום זוהר (האיילים עיוורי צבעים, אז הם לא מבחינים בו) ומגפי שלג.
"אם בת תגיד שהיא רוצה להצטרף היא כמובן תהיה מאוד מוזמנת", סטפני ענתה.
"את היית פעם?" שאלתי.
"אף פעם", אמרה. "פשוט מעולם לא גיליתי עניין. זה כאיילו נשמע מסעיר, לצוד, אבל למעשה זה מאוד משעמם".
נמרוד לא ממש הכחיש. "בעצם מה שקורה זה שחבורת גברים יושבת בשקט ושותה הרבה בירה. אם יוצא שבמקרה רואים אייל - אז יורים", אמר לטל. "זה יהיה כיף, אתה תראה".
"נשמע הכי לא כיף", הייתי חייבת.
"מבחינתנו זה תירוץ להיפגש", נמרוד התעקש, "לשבת ביחד בלי שצריך לדבר אחד עם השני, סתם to hang out. לא עושים את זה כל יום. יושבים משעה מוקדמת מאוד ורואים את הזריחה, משחקים עם הצעצועים החדשים כי בכל שנה יש רובה או ציוד אחר חדש, ויש את האדרנלין של הציפייה, כי משהו יכול לקרות בכל רגע".
"נו, גברים הם פאתטיים בכל מקום בעולם", אמרתי.
"בן דוד רחוק שלי מישראל נמצא פה בביקור, אז הוא יצטרף אלינו", נמרוד המשיך להתלהב ופנה לטל, "הוא אחלה גבר, אולי אתם אפילו מכירים? נראה לי שהייתם באותה יחידה באותה תקופה. קוראים לו יובל".
"נראה לי שאני זוכר אותו", טל חשב קצת על השם, "הוא נפצע בלבנון בסדיר?".
"כן, זה הוא", נמרוד אישר, "עד היום אסור לטרוק אצלם בבית דלתות כי זה מזכיר לו את הפיצוץ של המטען".
"אז לא יפריע לו לצוד?" טל שאל.
"לא, הוא סבבה לגמרי", נמרוד אמר, "הוא לוקח כדורי שינה כדי שלא יהיו לו סיוטים בלילות וצריך לעשות 12 שעות פעילות גופנית בשבוע כדי לפוצץ את המוח שלו באנדורפינים, אבל חוץ מזה הוא ממש בסדר. אני חושב שהוא בכוונה רוצה לבוא לציד כי הוא נמשך לכל פעילות אקסטרימית וקצת מסוכנת, זה כאילו שהוא חייב להיות הכי טוב בדברים של גברים. למרות שעברו עשרים שנה הוא כאילו עד היום מנסה להוכיח לעצמו שהוא יכול לעשות יותר מאשר רק לשכב על אדמה קפואה עם בטן פתוחה ולחכות חסר אונים למסוק החילוץ".
"טוב, אני מקווה בשבילו שיהיה אקשן", טל אמר.
"אני לא חושב שהאקשן זה ממש העניין של הצייד פה", נמרוד אמר. "בשביל האמריקאים יש בזה משהו פטריוטי. הם אוהבים את המדינה שלהם, אוהבים לצאת לטבע, ובעיקר הם אוהבים את החופש ללכת לאן שהם רוצים, להחזיק איזה נשק שהם רוצים ולעשות מה שבא להם".
גם כיף וגם שירות לציבור
90 אחוז מהגברים בוויסקונסין יוצאים לצוד בעונה. כולם מדברים על זה כל הזמן: לאן אתה הולך, איזה רובה יש לך, אם אתה יוצא גם לעונה של החץ וקשת, שזו העונה של המקצוענים באמת כי קשה יותר להרוג עם חץ וקשת. זו מסורת חשובה שמעבירים לילדים הקטנים ביחד עם ערכים של צופיות: סבלנות, ערנות, התמודדות עם תנאים של כל מזג אוויר, ציות לחוקים. מותר ללכת רק במקומות מסוימים, אסור לירות בחיה מוגנת או צעירה מדי, אסור לסכן אחרים, חייבים להתחשב בציידים אחרים שהגיעו לפניך וכמובן כשאתה מסיים להשאיר הכל נקי כמו שהיה כשהגעת. נמרוד סיפר לנו שבשבוע שעבר הוא לקח פעם ראשונה את הבן שלו אבל הוא רק בן שש אז הוא נשבר אחרי שעתיים. היה לו קר וקשה לשבת בשקט הרבה זמן.
"אבל זה עצוב להרוג חיות", ניצן הצטרף לשיחה.
"האמת היא שזה אקולוגי לצוד", נמרוד הסביר. "האוכלוסייה של האיילים פה מאוד גדולה, ולכן הרשויות מעודדות את הציד. אם לא יצודו אותם, הם ימותו ברעב או יותר גרוע, ינסו להגיע למקומות מיושבים, יחצו כבישים ויסכנו את הנהגים בתאונות קטלניות. כמו שאני רואה את זה, זה מין חופש מאורגן כזה בחסות הממשלה. כל שנה לפני העונה כולם מתלוננים שבכל הכבישים יש איילים דרוסים וממש מסוכן לנהוג, ואז מגיעה העונה ונותנים לאנשים 10 ימים ויאללה צאו לצוד ושיהיה בהצלחה. אז זה גם כיף וגם שירות לציבור".
"מה עושים עם זה בכלל, אוכלים את זה?" שאלתי בגועל.
"כן, זה בשר שאסור למכור כי הוא צריך לעמוד בתקנים מאוד מחמירים, אבל מותר להכין בבית והוא טעים מאוד, טבעי לגמרי ובלי כימיקלים. מכינים ממנו בעיקר בשר קצוץ, נקניקים או נקניקיות, אבל יש גם חלקים שמתאימים לסטייקים. אייל אחד זו כמות אדירה של בשר, אוכלים ממנו כמעט חצי שנה".
"נו, אז זה ממש כלכלי", חשבתי סוף סוף שהבנתי את הסיפור.
"זה לא", נמרוד אמר, "הרבה יותר זול לקנות בשר בסופר. גם דגים בסופר עולים פחות מלצאת לדוג".
"ציידים אחרים יכולים לירות בכם בטעות?" שאלתי.
"יש המון תאונות", נמרוד אמר, "אבל אף פעם לא מירי דו"צ. אנשים שותים אלכוהול ואז יוצאים לקור וחוטפים התקף לב, או שהם מטפסים שיכורים על בתים מעץ כדי לראות טוב יותר את האיילים, ואז נרדמים ונופלים מהם".
"אתה מפחד?" שאלתי את טל.
"לא", טל ענה. "אני מרגיש שאני צריך להתאמן במיומנויות הישרדות בטבע, למקרה שהפאשיזם בישראל יביא אותנו למצב שנצטרך לרדת למחתרת".
"טוב, שיהיה בהצלחה, אל תמות", חיבקתי אותו כשנפרדנו.
"אמא, אבא באמת ימות?" נבו שאל.
"מה פתאום חמוד", הרגעתי אותו, "זה היה בצחוק! לא יקרה לו שום דבר. מחר הוא יתקשר לספר לנו אם הוא ירה באייל או לא".
למחרת בצהריים חזרנו הביתה מהמגלשות והוא בדיוק נכנס הביתה. "נו?" נבו, ניצן ואני שאלנו בהתרגשות.
"לא ראינו אפילו אייל אחד", טל אמר. "ישבנו חמש שעות במינוס חמש מעלות ולא ראינו כלום כל היום".
"נשמע נורא!", אמרתי.
"היה ממש כיף", הוא אמר בכנות. "מה שהיה הכי קשה זה לטפס על עץ בשכרות".
"ואיך היה היובל הזה?" שאלתי.
"הוא חמוד, מסתבר שאנחנו מכירים מהטירונות", טל אמר. "היה אחלה. לא נראה לי שהיו לו פלאשבקים מלבנון".
"ולך?"
"לא יותר מביום רגיל. לא נראה לי שיש לך מה לכתוב טור על כל הסיפור הזה של הצייד".
שלושה דברים שמאפיינים גברים אמריקאים, או לפחות גברים ויסקונסינאים
- הם חובשים כובע מצחייה כמעט תמיד.
- הם נוהגים בפרייבט בעוד האישה שלהם נוהגת בג'יפ – כנראה בגלל שהנשים מסיעות את הילדים וג'יפים הם הרבה יותר בטוחים לנהיגה בשלג.
- הם לא משחקים כדורגל ולא צופים בכדורגל, בכלל, כדורגל זה חוג של ילדות.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com