השבוע הייתה לי שיחה ממש מעניינת עם ורוניקה, המניקוריסטית החדשה שלי. אני הולכת פעם בשבועיים למניקור לא בגלל שאני אישה מטופחת, הלוואי, אני הולכת כי אחרת אני כוססת ציפורניים ברמה שמפריעה לי לתפקד. זה פיקוח גוף ונפש. החלפתי מניקוריסטית כי בסלון הקודם לא חיטאו את הכלים בין לקוחה ללקוחה, וחוץ מזה ורוניקה, בעלת הבית שהגיעה לארצות הברית ממקסיקו בתור ילדה, היא אישה מיוחדת שממש מעניין לדבר איתה – והלק ג'ל שהיא עושה לי נשאר על הציפורניים המון זמן ולא מתקלף.
"יש מלא אנשים שקוראים לטראמפ היטלר", היא אמרה לי הפעם אחרי שבחרתי את הצבע של הלק, "כי הוא גזען ופאשיסט ומי יודע מה הוא יעשה למדינה שלנו ולדמוקרטיה שלה. זה לא יאמן שהוא הגיע לכזה מקום, שהוא ממש יכול לנצח. זה לא ייאמן שיש אמריקאים שמצביעים לו. זה לא יאמן מה שקורה לארצות הברית, המדינה הזו הולכת לכיוון ממש מפחיד".
את מפחדת בצדק, חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי כלום. מה אני אגיד לה, שגם בישראל הכיוון מפחיד? שהממשלה משכתבת את ספר האזרחות, מצמצמת את סמכויות בית המשפט העליון, מנסה לשלוט על גופי התקשורת, לא מגנה אמירות גזעניות ומייצרת כאלה בעצמה? מה, אני אתחיל להסביר לה עכשיו שארצי שינתה את פניה ותהליכים וכל זה? האנגלית שלי לא מספיק טובה בשביל זה.
החשש מטראמפ לנשיאות נמצא מסביבי כל הזמן
כשהגענו לכאן לפני שנה הבחירות של האמריקאים לא עניינו אותי בכלל, אבל ככל שהן מתקרבות הן הופכות ליותר ויותר רלוונטיות. לפני שנה עוד חשבתי לעצמי מחשבות תמימות כמו כמה מדהים יהיה להיות באמריקה ביום בו ארצות הברית הקפיטליסטית תבחר בנשיא הסוציאליסט הראשון.
"הוא הרובין הוד של אמריקה, לוקח מהעשירים ומחלק לעניים", טל הסביר לבנים לקראת הבחירות המקדימות שנערכו בוויסקונסין במרץ, ושם להם קעקוע של ברני סנדרס על הזרוע. לא הצלחנו להבין מה זה בדיוק הבחירות המקדימות ואיך בכלל הבחירות של האמריקאים עובדות, נראה לי שאף אחד לא ממש מבין, אבל התרגשנו לראות דווקא בשכונה העשירה של העיר שלנו שלטי תמיכה בברני (הם תוקעים שלטים קטנים כאלה באדמה מול הבית, בסולידיות, לא ראיתי פה פליירים או פוסטרים).
מאז עברו כמה חודשים, הסיכוי לנשיא סוציאליסט ירד מהפרק, הסיכוי לטראמפ עלה ופתאום ההשוואה לישראל נורא מתבקשת: בשתי המדינות הציבור החילוני והליברלי נאבק בכוחות שמרניים ומודאג מעתידם של המיעוטים ומעתידה של הדמוקרטיה. לפני שנה לא היה לי כל כך אכפת מי ינצח פה בבחירות – שתהיה נשיאה אישה או שיהיה נשיא סוציאליסט, שניהם אחלה. בשבועות האחרונים המצב השתנה, וזה התחיל להיות מטריד.
"למה כל הזמן אומרים שהילארי מושחתת?" ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי את ורוניקה.
"את יודעת, אני לא יודעת!" היא ענתה, "אולי בגלל הפרשה עם המיילים? אני לא מצליחה להבין למה כולם שונאים אותה כל כך".
"את חושבת שאנשים יצביעו לטראמפ ולא לה רק כי כל כך נרתעים ממנה?"
"לא נראה לי. אני חושבת שאנשים יצביעו להילארי לא בגלל שהם אוהבים אותה, אלא כי הם מפחדים שהיטלר ינצח", היא אמרה ברצינות, ומיד שמה לב ותיקנה, "סליחה, טראמפ. אין מישהו שיצביע לו רק בגללה. מי שיצביע לו יעשה את זה רק כי הוא חושב שהוא אחלה".
"את חושבת שהוא ינצח?" שאלתי.
"אני לא יודעת", אמרה, "אבל זה מפחיד אותי. האיש הזה אומר כל מה שהוא חושב, מה אם תהיה לו פליטת פה נוראית שתגרום לאיזו מלחמת עולם? הוא מת לצאת למלחמה, זה מפחיד".
אל הסלון נכנסה בחורה צעירה וורוניקה הזמינה אותה לשבת לידנו ולהמתין עד שנסיים. "את פה בחופשה, נכון?" היא שאלה אותה, "מאיפה את בעולם?"
"מגרמניה", ענתה הצעירה, "אני מתארחת אצל הדודים שלי".
"ומה את חושבת על אמריקה, שונה מגרמניה?" ורוניקה שאלה.
"שונה מאוד!" היא ענתה בעיניים גדולות. "השירות פה שונה לגמרי. כולם אדיבים, שואלים מה שלומך, והם באמת מתכוונים לזה".
"את חושבת?" שאלתי אותה.
"כן, כולם נורא מנומסים פה", אמרה הגרמנייה. התפלאתי שהיא לא חושבת שהגרמנים הם עם מנומס. "אנשים פה שונים מהאנשים בגרמניה", היא הוסיפה, "זה כאילו לכולם יש את אותו חלום ורוד, הם חיים בבתים הגדולים שלהם ותמיד נורא שמחים".
"חיים בלה לה לנד", אמרה ורוניקה.
"הם פשוט נורא חיוביים", אמרה הגרמנייה. "הדודה שלי למשל, היא חיה בארצות הברית כבר 20 שנה, והיום אי אפשר לשמוע אותה אומרת אף פעם שום דבר ביקורתי על כלום, הכל תמיד מושלם. היא הפכה לאמריקאית".
ורוניקה ואני כבר לא חזרנו לדבר על פוליטיקה ועל בחירות, כאילו הייתה שם איזו הסכמה שבשתיקה שלא נעים לדון בהיטלר בנוכחותה של הגרמנייה. אבל החשש הזה מזכייה של טראמפ לנשיאות נמצא מסביבי כל הזמן, אני שומעת אותו בתקשורת המקומית ואני שומעת אותו מישראלים שחיים באמריקה, שאומרים שאם הוא יהיה הנשיא אז ארצות הברית כבר לא תהיה מקום הרבה יותר שפוי מישראל.
זה בכלל לא על אמריקה, זה עליי ועל ישראל
ורוניקה סיימה את העבודה על הציפורניים שלי ואני יצאתי מהסלון, הלק הוורוד שלי היה מושלם. נסעתי לקחת את הבנים מהגן והקשבתי לרדיו של ויסקונסין ששידר מהוועידה של המפלגה הדמוקרטית בפילדלפיה. אני מנסה עכשיו להקשיב לרדיו כמה שיותר כדי לתרגל את האנגלית, והפעם האזנתי לנאום של איזה כומר שלא הכרתי את השם שלו. הוא נאם בהתלהבות משיחית כמעט, וסיים ואמר משהו על זה שיש כוחות שמנסים להזיק ללב של הדמוקרטיה, ושאנחנו צריכים להיות השוקר החשמלי המוסרי של זמננו. "אנחנו צריכים לזעזע את המדינה הזו למען צדק לכולם, אנחנו לא נוותר על הלב של הדמוקרטיה", הוא צעק, הקהל הריע לו ואני התחלתי לדמוע פתאם, "לא עכשיו, לא אף פעם! הללויה!"
זה אנחנו, זה עליי, זה בכלל לא על אמריקה הטקסט הזה, זה הרי כל כך על ישראל! נכנסתי בדרמטיות לגן של הבנים וחיכיתי שהגננת תשאל אותי מה שלומי, כדי שאוכל להגיד לה בעיניים נוצצות שאני השוקר החשמלי המוסרי של זמננו, שאני לא אוותר על הלב של הדמוקרטיה, אבל כמובן שהיא לא שאלה.
נהגתי הביתה עם הבנים מאחור ועדיין הייתי נרגשת. אנחנו חיים בעת היסטורית, עוד ידובר בעת הזו, זוהי שעת פקודה, אבל אין לי מושג מה הפקודה הזו אומרת ומה אני צריכה לעשות, בטח לא כשאני נמצאת כל כך רחוק. טל אומר שההיסטוריה מלמדת שאחרי זמנים רעים מגיעים זמנים טובים, וגם ורוניקה אמרה לי שאם טראמפ ינצח בבחירות אז מגיע להם, לאמריקאים, זו תהיה קריאת השכמה לאומה שלהם, שתתעורר. ואני מאמינה שגם בישראל אנחנו נתעורר. לא יודעת מתי, אבל מתישהו אנחנו נצא לרחובות, נניף פלריגים ופוסטרים, ונשיר ונודיע בקול שאנחנו לא ניתן לאף אחד להרוג את הלב של הדמוקרטיה שלנו, לא עכשיו, לא אף פעם.
שלושה דברים שאנחנו מסבירים לבנים כשהם שואלים על מה אנחנו מדברים
שיש בישראל מלך רע, השיער שלו סגול והוא לא עוזר לאנשים בכלל אלא רק רוצה להישאר מלך ולכן מאמלל את כולם.
שיש באמריקה מלך טוב שקוראים לו ברק והוא נחמד ולא אוהב את המלך הרע עם השיער הסגול. נבו שאל אם אנחנו יכולים לפגוש אותו ואמרתי לו שאני חוששת שהוא מאוד עסוק וזה לא יסתייע.
שעכשיו בוחרים באמריקה מי יחליף את המלך ברק, ואנחנו רוצים שהמלכה תזכה. הראינו להם גם תמונות. אני חושבת שהם יזהו את כל השלושה ברחוב.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com