"שמעת שנינט עוברת לאמריקה?" שאלתי את טל לפני כמה שבועות.
"שמעתי משהו", הוא ענה, "לאן הם עוברים, לניו יורק?"
"לא, ניו יורק זו הנשמה שלה אבל הם עוברים ללוס אנג'לס, כי מותר לה להגשים את החלום", ציטטתי לו מאחד מראיונות הפרידה. "יו, אני לא מאמינה שהיא כמונו עכשיו ברילוקיישן, ממש אחת מאיתנו, אתה חושב שהיא תצטרף לכל הקבוצות פייסבוק של ישראלים באמריקה? אומג, אתה חושב שהיא תתחיל לקרוא את הטור שלי?"
"לא", טל אמר, "את ונינט חיות חיים שונים לגמרי".
מה זאת אומרת, איזה קשקוש, חיים אחרים לגמרי. גם היא ישראלית באמריקה, גם לה יש ילדה קטנה, יש לנו מלא במשותף עכשיו. מה, היא לא תחזור הביתה כל יום מהגן עם מיליון שקיות ותיקים? היא לא תלך כל יום אחרי הצהריים לשחק בפארק? היא לא תעשה קניות בטארגט?
ובהנחה שיש לנו עכשיו את אותם החיים, אז לי יש פור של שנה בגידול ילדים בארצות הברית. אמנם את כל מה שאני יודעת על קליפורניה למדתי מ"האקסית המשוגעת", אבל אני כן יכולה לשתף את נינט ואת יוסי מניסיוני בגידול ילדים בוויסקונסין, ומה שהם ירצו לקחת מזה הם ייקחו.
אז ככה, נינט ויוסי, בגדול זה ממש מגניב לגדל ילדים קטנים באמריקה כי נקי פה ונעים ונוח וכל זה, ובכל מקום תמיד יהיו שירותים ציבוריים וקולר, שזה הרי מה שהכי חשוב בהורות אתם יודעים. אבל יש עוד כמה ניואנסים שאפשר להזכיר בהקשר הזה, אז הנה מדריך קצר ממני אליכם ובאמת בכיף:
מדיניות החזרת מוצרים
יום אחד נבו גילה שאפשר להחזיר פה דברים לחנות גם אחרי שפתחנו את האריזה ואפילו אחרי שהשתמשנו בהם, ועכשיו הוא עושה בזה שימוש נכלולי: אנחנו קונים לו משחק חדש, אז הוא משחק בו כמה ימים ואז טוען ש"הוא לא מוצא חן בעיניו יותר" ומבקש להחזיר אותו. זה לא באמת בגלל שהוא לא מוצא חן בעיניו, הוא סתם רוצה לרענן את האוסף. הוא בעצם מצא את הדרך לשחק בכל הצעצועים בטארגט בלי לשלם. לא הסכמנו לו, למרות שאתם חייבים להודות שהרעיון בבסיסו יפה.
עגלות ומוצצים
תרגישו הכי חופשי להסתובב עם הילדה בטיולון גם כשהיא תהיה בת 5, לנו הישראלים זה נראה נורא אבל זה סבבה פה, ומה שעוד יותר מגניב אלה הטריילרים, מין כרכרות חמודות שמחברים לאופניים. מה שכן, פדיחה פה להסתובב עם ילד עם מוצץ. אני חושבת שלא כל כך ראיתי פה ילדים מעל גיל שנה עם מוצצים, אז או שהם גומלים אותם מאוד מוקדם או שהם לא מרשים להם להיראות בציבור עם המוצץ. לגבי גמילות מטיטולים, אגב, זה הפוך: יש פה ילדים בני 4 שמסתובבים עם טיטולים בלי בושה.
חיוכים מזויפים
ילדים באמריקה מפנימים תוך כמה חודשים שברגע שמופנית אליהם מצלמה, הם צריכים לעוות את הפנים שלהם בצורה נוראית ולכפות על הפה מין חיוך כזה קצת קריפי. ברגע שזיהיתי שהבנים שלי התחילו לעשות את הדבר הזה ניסיתי לשכנע אותם להפסיק, אמרתי להם שיחשבו על משהו נחמד ואם זה יעשה להם לחייך אז יופי ואם לא אז לא. בכלל, הילדים פה מתנהגים אחרת, הם עומדים ומחכים לתורם והם אף פעם לא מרימים את הקול והם בחיים לא מרביצים, ובהתחלה אתם תאהבו את זה אבל אחרי כמה זמן זה מתחיל להימאס ומרגיש קצת סינתטי. בחודשים הראשונים באמריקה אתם תגלו שלא משנה כמה הילדה שלכם היא בובה חייכנית, לעומת הילדים המקומיים היא פיל בחנות חרסינה.
עירום
לא מפשיטים פה ילדים בציבור אף פעם, וגם אם רוצים להחליף לילד מבגד ים לתחתונים יבשים אחרי רחצה עושים את זה מתחת למגבת. ברור שהשתנה על שיחים ועצים היא מחוץ לתחום, אל תנסו אפילו כי יעירו לכם.
חברויות עם הורים מהגן
כשאמא מהגן אומרת לך כמה הילדה שלך חמודה או שאתן ממש צריכות להיפגש מתישהו, אל תרגישי נורא מוחמאת ונורא מעניינת, זה משפט גנרי שפשוט אומרים פה, זה לא יקרה. מעבר לזה, באמריקה לא באים למישהו סתם ככה אחרי הגן אלא קובעים פליידייט שבוע מראש, שלא לומר חודש מראש. שעתיים מרגע שהמפגש התחיל הוא צריך להסתיים ואתם צריכים ללכת.
תביא כיף
מבוגרים באמריקה מרבים לתקשר עם ילדים שהם לא מכירים באמצעות "היי פייב", כלומר הם יגידו לילד "תן לי היי פייב! יהההההה". תרבות ה"כיף" פה הפתיעה אותי בהיקף שלה והיא תקפה לא רק למפגשי ילד-מבוגר אלא גם למפגשי ילד-דמות נערצת כמו הקמע של קבוצת הספורט המקומית שמחלק כיפים באירועים, או צ'אק אי צ'יז העכבר.
היי
ילדים באמריקה אומרים "היי" (Hey) כשהם פונים למישהו. "היי אמא", נבו אומר לי, "את יודעת מה ראיתי היום בגן?" "היי ניצן, רוצה לשחק בחוץ?" בהתחלה זה היה לי מוזר. עכשיו אני לא מצליחה לדמיין איך אפשר לדבר אחרת.
לא, תודה
הורים וגננות משתמשים פה בצירוף המילים הלא רלוונטי "לא, תודה" כדי להפסיק התנהגות לא רצויה של ילדים. כאילו, "לא תודה" אומרים למישהו שמציע לך תה ואתה בדיוק כבר שתית, לא לילד שדוחף לילד אחר מקל לעיניים. מה תודה? על מה יש להודות? על זה צריך להגיד "אסור להרביץ!"
זקיפת אגודל
לסמן "Thumb Up" זה הכי שכיח, כבר מזמן התרגלתי לתקשר ככה עם הילדים שלי ביום-יום. פעם הבנים היו מציצים אליי ממרומי מתקן גבוה ומנפנפים לשלום, עכשיו הם מסמנים לי עם האגודל.
יאקי, אווי
ילדים באמריקה לא אומרים איכס, הם אומרים יאקי, ואם האיכס הוא על משהו מסריח אז אפשר להגיד גם פי-וו. אם כואב אז לא אומרים איה אלא אווי, שזו גם המילה למכה. ויש כמובן את קולות החיות: הכלבים באמריקה נובחים ואפ-ואפ במקום הב-הב, הצפרדעים מקרקרות ראביט-ראביט במקום קוה-קוה (ואט דה פאק?) והחזירים נוחרים אוינק אוינק.
עברית-אנגלית
הילדה שלכם תתחיל להשתמש בפעלים בעברית במשמעויות שלהם מהאנגלית, למשל היא תרכיב חתיכה בפאזל ותגיד "זה הולך כאן", או תשאל "למה הם עוזבים?" על משפחה שהולכת הביתה בסוף אירוע.
ירידים
בקיץ תגלו שבכל שבת שכונה אחרת בעיר (או עיירה אחרת במדינה, אם את בקאונטרי סייד) עורכת יריד או פסטיבל. זה יכול להיות פסטיבל התירס המתוק וזה יכול להיות פסטיבל הנקניקייה או פסטיבל הלתת, זה לא משנה, הם יראו בדיוק אותו הדבר ואל תטעו – זו לא דרך טובה להעביר את השבת עם ילדים. לקח לי שנה שלמה כדי להבין שכל מה שיש שם לילדים זה תמיד פייס פיינטינג (תתפסי מקום מוקדם כי יש תור), מתקן עץ שקולעים אליו שקים מלאים בשעועית (האמריקאים חולים על זה) ואולי מתנפח (בתשלום). יהיו כמובן פסטיבלים בהם תמצאו ביתן עם ילד או מבוגר שיושב מעל מיכל מים ומחכה שהמבקרים יפילו אותו לתוך המים באמצעות זריקת כדור, וזה דווקא מאוד אטרקטיבי, גם לילדים וגם להורים.
קמפינג
אם אתם אוהבים טבע קמפינג זאת תמיד אפשרות נחמדה, אבל קחו בחשבון שבאמריקה זאת לא בהכרח פעילות של משפחות צעירות. כשתלכו לשירותים או למלא מים אתם תעברו ליד הרבה חלקות של זוגות פנסיונרים, ובכל פעם שתעברו הם עדיין ישבו ליד הקרוואן שלהם ויצפו בטלוויזיה בשתיקה. זה הופך את כל עניין הצעקות של הילדים בשש בוקר ללא הכי נעים.
שירי ילדים
לא גדלנו פה אז אנחנו לא מכירים את ה"עוגה עוגה" המקומית, וזה קשה. אני יכולה לספר לכם שיש להם פה איזה שיר על פרה שקופצת על ירח או משהו כזה שחשוב שתכירו, ועד שלא הבנתי את זה לא הצלחתי לפענח כל מיני דימויים במרחב הציבורי שכללו צלחות בורחות וחתולים וכינורות.
ספרות ילדים
כשהזאב נושף על הבית של שלושת החזירונים הוא עושה האפ ופאף וזה צירוף מילים ידוע שכולם מכירים פה, אפשר נניח להקביל את זה למונח "משוך בגזר". האמת שבכלל לא ממש הבנתי למה הסיפור השולי הזה מקבל פה כל כך הרבה תשומת לב, נראה לי שהוא יותר שגור מכיפה אדומה או משהו כזה.
נעלי מים
אנחנו גדלנו על שקפקפים שתמיד הלכו לאיבוד בטיול בכנרת, אבל פה יש להם נעלי מים סופר קוליות שאיתן הילדים מתרחצים. זה מונע החלקה וזה מתייבש מהר וראיתי בוולמרט סייל של כאלה בכל המידות רק בחמישה דולר, אם תמהרו אולי תספיקו למצוא. ובחורף תקנו לילדים מיטנס, אלה כפפות עם כל האצבעות ביחד ולא אצבע-אצבע, כדי שהגננת תוכל להלביש להם בקלות לפני שהם יוצאים לשלג.
"את כתבת לנינט טיפים? אחותי את חיה בסרט", טל מציץ מאחורי הכתף שלי כשאני מסיימת לכתוב. "אני מסביר לך, החיים שלהם לא דומים לחיים שלך בכלום".
"איזה שטויות", אני אומרת הפעם בקול רם, "גם הם הורים, גם הם צריכים להיגרר אחרי הגן עם הילדה ועם מיליון תיקים ולחפש איך להעביר את אחר הצהריים".
"לא, את לא מבינה", הוא מתעקש, "הם מוזיקאים היפסטרים סלבס, החיים שלהם אחרים לגמרי, וחוצמזה אין להם כפפות בקליפורניה, מה קרה לך? לא ראית את הפרק באקסית המשוגעת על כריסמס בנוסח קליפורניה?"
ראיתי, ראיתי. בסדר, אין להם חורף שם. "תן לי קצת לשבת על הברזלים של הבקו"ם ולצעוק לחדשים שיורדים מהאוטובוסים בשר טרי", אמרתי לטל. "וחוץ מזה, אתה חושב שבגלל שהיא נינט לא יהיו לה חבלי קליטה? אתה חושב שהיא לא תרגיש לבד אף פעם? שהיא לא תרגיש הזדהות עם אף אחת מהחוויות שאני עברתי?"
"אני באמת חושב שלא", טל אמר. ואני דווקא חושבת שהיא כן. אז אולי היא לא ישראלית המונית כמוני שנרשמת מיד לקבוצת ישראלים באמריקה בפייסבוק, אבל גם אלף שנים בלוס אנג'לס לא ישנו לה את זה שהיא בכל זאת ישראלית. בדיוק כמוני.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com