"אין לנו אוכל!" נבו פתח את המקרר וצעק.
"נכון, המשלוח מהסופר צריך להגיע תיכף", אמרתי לו מהצד השני של החדר, "אבל נראה לי שדווקא יש עדיין כמה דברים".
טל התקרב למקרר והציץ מאחורי נבו. "אלוהים שיעזור", הוא אמר והוציא משהו חום, "מה את שומרת את זה?"
"מה הבעיה?" שאלתי. "זה קוגל מתוק שהכנתי לפני כמה ימים. זו הייתה הפרוסה האחרונה בתבנית, אז זרקתי את התבנית לכיור והשארתי רק את החתיכה הזו. אל תזרוק את זה".
"אין לך בושה", טל המשיך והוציא מהמקרר חסה ישנה, "אני מעיף את זה ואני זורק גם את הקלמנטינות האלה".
"טוב, לא היינו בבית בסופשבוע, הגיוני שכמה דברים כבר התחילו להתקלקל", אמרתי.
"לא היינו בבית יומיים", הוא ענה, "ואת לא התכוונת לזרוק את הקלמנטינות. התכוונת? היית זורקת? את האמת".
לא, לא הייתי זורקת אותן. הייתי מחכה שהוא יזרוק, או שהן יהפכו למשהו באמת נוקשה מאוד או שחור מאוד. "את צריכה לשאול אנשים שהם לא אני", הוא אמר והתחיל לסדר על השולחן תצוגה של פריטים ישנים מהמקרר, "תצלמי את זה, בבקשה: המקרר של נועה יחיאלי. תשאלי אנשים אם הם היו זורקים או שומרים את הדברים האלה".
בננות שחורות הן הרבה יותר טעימות
אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני לא אוהבת לזרוק אוכל. לא הייתי אומרת שזה מגיע ממקום שואתי של דור שלישי, אני באמת רוצה לחשוב שזה הכי רציונלי ופרקטי: עם כל מוצר מזון יש מה לעשות גם אחרי שהוא כבר לא נראה הכי מי יודע מה. מראה חיצוני לא קובע, ובפירות זה בכלל מפגר, בננות שחורות הן הרבה יותר טעימות מבננות צהובות כאלה שקשה לקלף ושמשאירות חספוס נוראי בפה.
פגי תוקף על מוצרים זה הרי קשקוש צרכני שנועד לגרום לנו לקנות עוד. אמא שלי לימדה אותי להתעלם מתאריך פג תוקף ורק להריח – "אם זה יהיה מקולקל", היא אמרה לי, "את תדעי". להשתמש במצרכים ישנים בשביל בישול זו לא התנהגות קמצנית, זו התנהגות חכמה, וככה אנחנו אוכלים עוגת בננות לפחות פעם בחודש, ולפני שבוע פסטה נטושה הפכה לקוגל ממש טעים.
טל דווקא אוהב לזרוק אוכל. זה משגע אותי, הוא עקרונית בעד לזרוק, כמה שיותר, הוא אומר את זה בגלוי. בבקרים הוא מפוצץ לנבו ולניצן שתי קערות ענקיות עם קורנפלקס וחלב שכמעט נשפך מהשוליים ואני מתחרפנת מזה. אם היו גומרים כזו כמות של ג'אנק זה גם היה גרוע, אבל הם לא מסיימים את זה בחיים ובכל בוקר אני שופכת לטוחן אשפה חלב וקורנפלקס ומשהו בי מתכווץ.
"אני רוצה שאצלנו תמיד יהיה בשפע", הוא אומר, "אצלכם בבית תמיד יהיה אוכל בול למספר הסועדים, אני רוצה שאצלנו תמיד יהיה יותר".
"זה בגלל שאבא שלך מרוקאי או משהו?" אני שואלת אותו. "אני פשוט לא מבינה איך אתה לא רואה שזה לא הגיוני לשים להם כל כך הרבה קורנפלקס. לא חבל לזרוק את זה?"
"לא!" הוא עונה בלהט שאני לא מבינה מאיפה הוא בדיוק מגיע, "שתמיד יהיה לנו בשפע. שתמיד נוכל לזרוק. אני רואה בזה זבח לאלוהי המרוקאים, זה משהו קמאי".
אולי זה כן קשור לסבים שלי ניצולי השואה. אני זוכרת פעם אחת שסיימנו לאכול ארוחת בוקר אצל סבתא שלי, זו עם המספר על היד בסן פאולו, ובמחבת נשאר גוש מקושקשת אחד קטן, נניח בגודל של חצי ביצה. סבתא שלי העבירה אותו לכלי פיצי, סגרה והניחה במקרר, ואנחנו נורא צחקנו על זה שלא בנוכחותה. אבל צחוק-צחוק, אם אחד הבנים שלי לא אוכל את הביצה-עין שלו בארוחת הערב אני שמה על הצלחת ניילון נצמד ושמה במקרר, ואני לגמרי מחממת את זה במיקרו למחרת.
אבא של טל גדל בקטמונים וגם הוא בחיים לא זורק אוכל, אבל הבן שלו כן. "שתי הגישות לא רציונליות", טל טוען, "אלה ששומרים אוכל חושבים שככה הם מכבדים את המסורת שלהם, ואלה שזורקים חושבים שהם מכבדים את המסורת שלהם. שתי המסורות הן מסורות של מחסור, איפשהו בין אושוויץ לירושלים בימי הצנע. ואולי זו בעצם שאלה מוסרית, מה יותר מכבד את גורלם של אבותינו שחיו במחסור? זה שנחיה בשפע, או אם נשמור אוכל? אני אומר: אנחנו לא באושוויץ, בואו נחגוג את זה".
כשפרקתי את השקיות החדשות שהגיעו מהסופר, ענב אחד נפל מהשקית של הענבים והתגלגל על השולחן. לפני שהספקתי למצמץ טל הרים אותו וזרק אותו לפח.
"למה עשית את זה?" צווחתי.
"מה אני אעשה בזה?" הוא היתמם.
"תאכל את זה! אפשר לאכול את זה! זה סתם ענב טוב שנפל מהשקית!" נשבעתי שאני לא מבינה. מילא לזרוק אוכל ישן, אבל לזרוק אוכל חדש? ככה חוגגים את זה שאנחנו לא באושוויץ, בהשלכת פירות טריים לאשפה?
"את מטורפת", טל בחר לסכם את הדיון בצורה לא הכי הוגנת. הייתי שמחה להוכיח לו שהוא טועה.
עזרו לנו להכריע:
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com