כבר כמה זמן שאני לא מרוצה. משהו לא מסתדר לי, היום עובר ואני לא מרוכזת, לא מצליחה לסיים את המשימות שלי, כל דבר נראה לי מבאס או מעצבן. בשעה שלוש אני גוררת את עצמי לאסוף את הבנים מהגן חסרת מצברוח ואנרגיה, מוסחת, מרגישה שהיום שלי כולו התבזבז. וקשה לי עם הבנים בתקופה האחרונה, קשה לי איתם בבוקר וקשה לי איתם בהשכבה וקשה לי איתם אחרי הצהריים, כל הזמן קשה. נבו עם התקפי הזעם האלה וניצן האיטי הזה, אני עומדת בשמש עם הדלת של האוטו פתוחה עשר דקות עד שהוא מטפס ומתיישב, אני משתגעת, אין לי סבלנות.
אין לי כוח להפקת מסיבות אחה"צ
כל השבוע הזה היה מבוזבז. ביום שני ניצן הרגיש לא טוב אז אספתי אותו מהגן באמצע היום, ברביעי הצטרפתי לטיול של הגן (הטיולים של הגן תמיד מלווים על ידי הורים מתנדבים, שגם צריכים לשלם על חשבונם את עלויות ההשתתפות ובדרך כלל גם להסיע במכוניות שלהם את ילדי הגן, מעצבן), ביום חמישי היה לי שיעור אנגלית. דווקא יום המחלה עם ניצן היה נחמד, הטיול של הגן לא היה סיוט ואת שיעורי האנגלית אני יחסית אוהבת, אבל הופ, השבוע נגמר ולא הספקתי שום דבר.
בכל יום צריך למצוא מה לעשות אחרי הגן. בזמן האחרון זה ממש הביא לי דיכאון. בקיבוץ פשוט היינו משתרכים לכיוון הבית וכבר פוגשים את החברים על הדרך, בדשא או במגרש השעשועים, אבל פה חייבים לקבוע מראש אם לא רוצים להיתקע לבד במגלשות לכל אחרי הצהריים. אז אני מנסה למצוא לנו דברים מלהיבים לעשות – אני עוברת על לוחות האירועים באינטרנט ומסמנת לעצמי ביומן שביום שני שוטר על סוס יבקר בספריה העירונית ויענה על שאלות של ילדים וביום חמישי יש יריד עם מתנפחים חינם. יש פה פארקי מזרקות וספריות מקסימות וגם כמה חופי רחצה באגם, אבל ללכת להתרחץ אחרי הגן זו הפקה, צריך לארוז אוכל לפיקניק ובגדים להחלפה ומגבות ובגדי ים ובשביל זה אני צריכה להתחיל להתארגן כבר בשתיים בצהריים ופשוט אין לי כוח.
די משעמם לי איתם לבד בשעות אחר הצהריים. הלוואי והם פשוט היו משחקים או שוחים ואני יכולתי רק לשבת ולהסתכל עליהם, או לגלוש בטלפון או לקרוא ספר, אבל הם בדרך כלל מפריעים לי וכשהם לא מפריעים לי אין לי בטרייה. אלה השעות שאני מפהקת בהן הכי הרבה ביום, אני סופרת את הדקות ומחכה שהשעה שש תגיע, אבל לאחרונה גם המחשבה הזו מדכאת אותי, כי גם בשש אין שום דבר ששווה לחכות לו, בשש טל מצטרף אלינו ואז הוא על הילדים ואני על הבית, מכינה אוכל ומסדרת את הבלגן ושוטפת כלים ומקפלת כביסה, ותוך כדי מתווכחת עם הבנים שישבו לאכול ואז מתווכחת איתם שיכנסו למקלחת ואז מתווכחת איתם שיכנסו למיטות.
ההשכבות שלהם התאחרו נורא בזמן האחרון, וגם זה מבאס אותי כי בעצם הולך לי גם כל הערב. אחרי שהם נרדמים כבר אין לי כוח לעשות כלום, כבר שבוע שאני רק בוהה בפרק מהסדרה שלי ושוב מרגישה שהזמן שלי מתבזבז ושכלום לא נעשה כמו שצריך. הדבר היחידי הנוסף שאני עושה לפני שאני הולכת לישון זה למלא את הנתונים היומיים באפליקציה החדשה שלי, אחות שלי המליצה לי על אפליקציה נשית שעוקבת אחרי המחזור החודשי וכבר חודש שאני מזינה אליה בכל ערב מה היה מצב הרוח שלי, מצב העיכול, מצב עור הפנים, איזו פעילות גופנית עשיתי, מה אכלתי ועוד כל מיני, אני מתה על זה, זה סוגר לי את היום, אבל בתקופה האחרונה גם זה לא עוזר למורל הנמוך שלי.
לא בא לי כלום, אפילו לא להיות לבד
משהו לא מסתדר לי, אני לא אוהבת את המקום שלי בתוך המשפחה. בשבת בבוקר קמתי מדוכדכת, המחשבה על שני ימי שבת רצופים ייאשה אותי, לא הייתה לנו תכנית מסודרת והזמן סתם נמרח עד שהבנים התחילו לנג'ס ואני איבדתי את זה. טל אמר שהוא ייקח אותם לבריכה ושאני אקח לעצמי קצת הפסקה, אבל אחרי שהם הלכו בכיתי נורא, למה בחרתי להפסיד זמן איכות איתם, כל כך רציתי כמה שעות לבד ועכשיו לא בא לי כלום, לא להיות איתם אבל גם לא להיות לבד.
"כשאתה לוקח אותם מחוץ לבית אתם תמיד עושים דברים מגניבים, הולכים לדוג, נוסעים על אופניים, משתוללים במים", ניסיתי להסביר לטל כשהם חזרו, "אני הורה מעפן, לפני כמה ימים היינו בפארק ונבו ביקש לדוג אבל אני התעצלתי ללכת להביא את החכה. אני שונאת להיכנס איתם למים, אין לי כוח להחליף לבגד ים ואז להירטב, קר לי ולא נעים לי, ונכון שבסופו של דבר כשאני איתם בתוך המים תמיד יש פתאום את הרגע קסם הזה, שאני מניפה את ניצן מול הפנים שלי, השמש מאירה את הנמשים החדשים שמתחילים להופיע על האף שלו, הוא צוחק אליי ומחזיק אותי וזה מדהים, אבל זה רק רגע אחד. אחר כך יש עוד שעה שצריך לרדוף אחריהם במים/לזרוק אותם במים/לברוח מהם במים, וכל מה שאני רוצה זה רק לשבת על הדשא. אני הורה נוראי".
"אני לא יודע מה נפל עליך היום, אבל זה שטויות ואת יודעת את זה", טל ענה. "את היחידה שיודעת מה קורה בבית הזה, את מנהלת את הכל, את יודעת איך לחנך אותם, בלעדייך לא הייתי יודע מה לעשות. והם גם מאוד קשורים אלייך".
"לא כמו אליך", אמרתי עם בכי בגרון. "ובצדק. אין לי מצברוח לכלום".
אחרי הצהריים חזרנו ארבעתנו באוטו מחברים, וכשעברנו ברחוב של הווילות ניצן שאל, כרגיל, איפה הברווזים. "איזה ברווזים?", טל התעניין.
"אתה לא מכיר את הברווזים?" התפלאתי, הברווזים הם חלק מהחיים של הבנים ושלי כבר שבועות, איך יכול להיות שהוא לא יודע על מה אנחנו מדברים?
"איזה ברווזים?", הוא שאל שוב.
"בכל בוקר בדרך לגן אנחנו עוברים ליד הבית הגדול עם שני הברווזים שעומדים בדיוק באותה תנוחה על הדשא, ולא ידענו אם הם אמיתיים או לא", סיפרתי בקול רם, כדי שגם הבנים ישמעו. האמת היא שנבו וניצן כבר מזמן הבינו שהברווזים האלה לא אמיתיים, אני חושבת, אלא אם הם ממש ילדים סתומים, אבל בכל זאת המשכנו את המשחק הזה. "יום אחד ברווז אחד נעלם, וזה גרם לנו לחשוב שאולי הוא כן היה אמיתי; כעבור כמה ימים גם הברווז השני לא היה על הדשא. תוך כדי שאנחנו נוסעים ומדברים בעצב על העובדה ששניהם כנראה התעופפו וברחו, פתאם ראינו שמולנו באמצע הכביש עומד ברווז מאבן.
"עצרנו והסתכלנו עליו בהלם. התלבטתי אם לקחת אותו או להשאיר אותו באמצע הרחוב, מה בכלל הוא עושה פה, אבל כשחזרתי לבד מהגן הוא כבר לא היה שם, לא בדשא שלו ולא ברחוב ולא בשום מקום. ומאז אנחנו כל יום ממשיכים לחפש את הברווזים בדשא של הבית הגדול, לבדוק אולי הם חזרו, אבל לא, הם כבר כמה שבועות לא שם. הם עפו מכאן". סיימתי לספר וסובבתי את הראש אחורה, טל שכח להקשיב באיזה שהוא שלב ודפדף בסמארטפון אבל הבנים ישבו עם חיוך מטופש על הפנים.
"הם אף פעם לא יחזרו, אמא?" ניצן שאל, הוא שואל את זה כמעט כל יום.
"אני לא יודעת, אבל אנחנו נמשיך לחפש", הבטחתי והרגשתי לרגע קצת פחות גרוע.
בערב אני מזינה את הנתונים של היום באפליקציה שלי, שוב היה לי קרייבינג לפחמימות וצריך באמת גם לעדכן שהמחזור נגמר. אחר כך אני מדפדפת לעמודת הסטטיסטיקה, לראות כמה הכל לא בסדר, כמה הכל מרגיש כל כך דפוק. אני נכנסת לקרוא את הנתונים שהזנתי על מצב הרוח ומופתעת, כי באמת בימים האחרונים סימנתי עצבנות, חוסר ריכוז ועצבות, אבל הרגשות הרעים נבלעים בתוך מסה של סמיילים, סמיילים בכל מקום, סימנתי שאני שמחה בכל יום בחודש האחרון עד לפני ממש כמה ימים. האפליקציה שואלת אותי אם לשלוח לי התראה בעוד חודש, תזכורת שמתקרב המחזור הבא, ואני עונה שכן, בטח, זה ממש יכול לעזור.
שלוש מחשבות שמחות שמתחילות להתבהר בימים שאחרי המחזור
לפחות הבנים שלי לא גרים במחנה פליטים כמו הילד הזה בסרטון שראיתי שמדמיין שהוא משחק עם באטמן, זה עשה לי לבכות לכל היום. החלטתי שבכל פעם שנבו צורח אני נזכרת בילד הזה ואומרת תודה שיש לי הכל, רק 20 אחוז מהאנשים בעולם לא חיים בסבל, זה פשוט לא יאמן כמה מזל יש לנו שיש לנו כל יום מה לאכול ומה ללבוש ואיפה לישון ולא קר לנו ואף אחד לא מפציץ לנו את הבית. אני חייבת לזכור את זה. אז הם משגעים אותי לפעמים, העיקר שהם בריאים.
עונות השנה פה זה משהו מדהים. לא יאמן איך אותם מקומות נראים אחרת לגמרי תוך שבועות ספורים. יש לנו בדיוק עוד שנה, אז מעכשיו אני מתחילה לתעד בצילום סטילס קבוע נקודה אחת קבועה בעיר, ואני אצלם אותה אחת לחודש ובסוף יצא רצף מהמם של תמונות, פרחים של אביב וירוק של קיץ וכתום של שלכת ולבן של חורף.
אחותי מגיעה בעוד שבועיים! קדימה לשלוף טבלאות אקסל ולהתחיל לתכנן.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com