בדרך לגן נבו וניצן מבקשים ממני "לשים את הסיפורים". אני שולפת מיד את הדיסק של "מאה סיפורים ראשונים", אבל הם מבקשים את הסיפורים שלי, באנגלית. הם מתכוונים לאפליקציה ללימוד אנגלית שהורדתי לסמארטפון, אפליקציה שמשמיעה מין טקסטים פשוטים כאלה, "הגינה שלי", "יוצאים לקמפינג", "המכונית הראשונה של ג'ו". זו רמה מאוד נמוכה של אנגלית ואני כמובן מבינה הכל, אבל אני בכל זאת חושבת שזה תורם.
אני עדיין מתוסכלת מאוד מהאנגלית שלי. אני עובדת מהבית ואין לי כמעט אינטראקציה יומיומית באנגלית. הייתה תקופה שהרגשתי יותר בטחון, אבל אז בשבת האחרונה ניסיתי להגיד את המשפט "אם לא הייתי יודעת שבלאק פריידיי, בחיים לא הייתי שמה לב שמשהו יוצא דופן בחנות היום", והסתבכתי.
אז אני מנצלת את הנסיעות באוטו ומקשיבה לטקסטים מהאפליקציה שוב ושוב ושוב. זה מלמד אותי איך לבטא מילים שאני מכירה בכתב אבל לא בדיוק יודעת איך להגיד (כפות של חיות זה פוֹס, למשל, לא פאוז), וגם כי תכלס מעניין אותי לשמוע איך האמריקאים מתארים את חיי היום יום שלהם בטקסטים קצרים שמיועדים לאנשים שלא דוברים את השפה, כלומר חדשים גם לאנגלית וגם לתרבות האמריקאית.
מהקטע על הקניות במכולת אפשר להבין, למשל, שכשאמריקאים אומרים "ירקות" הם מתכוונים לאפונה ולתירס ולא לעגבניות ומלפפונים. מהקטע על הסתיו אפשר לזהות כמה איסוף העלים מהחצרות הוא עניין אינהרנטי בחיים של כל אמריקאי. הקטע על החופש הגדול מתאר יפה את תרבות מחנות הקיץ של הילדים ("נישן בבקתות, נלמד לעשות מדורה ונכיר הרבה חברים חדשים"), ובקטע על הלווין הופתעתי לשמוע איך ההורים בודקים לילדים שלהם את הממתקים שאספו מהשכנים ומאשרים להם ש"זה בטוח". אני משוכנעת שקטעים מקבילים באותם נושאים ללימוד עברית היו נשמעים אחרת לגמרי.
שיעור מספר 1: ארוחות
תקציר השיעור: "ארוחת הבוקר חפוזה. בני המשפחה אוכלים טוסט ודגנים ושותים מיץ תפוזים. בשבת האמא מכינה ביצים ובייקון. היא מכינה כריכים לצהריים בכל יום – הילדה אוהבת כריך עם סלט ביצים, עם רוסטביף או עם האם. הילד רוצה רק כריך חמאת בוטנים וריבה. לארוחת הערב האמא מכינה ספגטי, הרבה פעמים צלי עם תפוחי אדמה וירקות, עוף, מרקים וקדירות. לפעמים הם אוכלים סלט לפני האוכל. אחרי האוכל האמא שותה תה עם סוכר ושמנת".
מה חשבתי כששמעתי את זה: ארוחות הערב היומיומיות של האמריקאים הכי מסקרנות אותי. אנחנו אוכלים באמצע השבוע סתם חביתה וסלט, מקסימום מחממים במיקרו שניצלונים בצורת דינוזאור לילדים. המשפחה בסיפור אוכלת צלי. אפילו בארוחת שישי חגיגית אצל ההורים שלי לא אוכלים צלי.
מסיפור הסנדוויץ' עם חמאת בטנים וריבה כארוחת צהריים כבר הפסקתי להתרגש. זו הרי לא ארוחת צהריים, אולי ארוחת ארבע, אבל ככה זה פה. גם לא שותים פה קפה עם חלב, בדרך כלל עם שמנת, והאמא הזו בסיפור בכלל הכינה לעצמה צ'אי. אבל למה רק היא עובדת במטבח כל היום ומכינה את כל הארוחות? מה זה, איפה האבא?
שיעור מספר 2: נימוסים
תקציר השיעור: "זה טוב להיות מנומס, אנשים אוהבים אותך יותר כשאתה מנומס. יש לומר תמיד בבקשה ותודה. זה לא קשה להיות מנומס: לא לדחוף אנשים, לכסות את הפה כשמשתעלים, לפנות ב"סלח לי" ולא ב"היי, אתה". יש נימוסי שולחן: לא דוחפים אוכל לפה, לא מושיטים ידיים לצלחות של אחרים, לא מדברים בפה מלא. כל הדברים האלה הם עניין של שכל ישר. להיות מנומס זה בעצם לחשוב איך היית רוצה שאחרים ינהגו בך. זה לא מנומס להצביע על אנשים, זה לא מנומס להשתמש במשהו של מישהו אחר בלי רשות, זה לא מנומס לתקוע גרעפס בקול רם. להיות מנומס בא בטבעיות אם גדלת בבית בו כולם היו מנומסים".
מה חשבתי כששמעתי את זה: אוקיי, וואו. גם בישראל מלמדים ילדים להגיד סליחה, בבקשה ותודה, אבל בערך פה נגמר כל הדמיון.
שמתי לב שאני באמת מקפידה להגיד "סלח לי" כשאני פונה כאן למישהו, גם אם זו הגננת בגן שמדברת בדיוק עם מישהו אחר ואני ממש צריכה את תשומת ליבה. בארץ הייתי פשוט מתפרצת לה לשיחה. כשילדה עמדה מול הבנים ומולי בהצגה והסתירה לנו, ניסיתי אלף פעם להגיד לה "סליחה" אבל היא לא שמעה. בארץ פשוט הייתי נוגעת לה בעדינות בכתף, פה בחיים אני לא מעזה לגעת.
כשאני משתעלת אני עושה את זה תמיד לפנים המרפק (לא על כפות הידיים! מלא מחלות) ותמיד נדמה לי שאנשים מסתכלים ומוודאים שאני לא משתעלת להם לאוויר הציבורי. "לא לדחוף" זו דרישה נחמדה, סבירה אפילו, אבל אי אפשר להתחיל להסביר כמה הפער בין התפיסה של המרחב האישי שונה בין אמריקה ובין ישראל, זו תהום תרבותית שאין דרך בעולם לגשר עליה. פה באמריקה פשוט אף אחד לא יחלום לדחוף אותי, למה שמישהו ייגע בי? זה כמעט פלילי. אבל אם אני אגיד לגברת שנדחפת ברכבת ישראל "סליחה, למה את נוגעת בי" היא תגיד לי "גברת מה הבעיה שלך, לא קיבלת אתמול בלילה מבעלך?".
לגבי נימוסי שולחן, נבו באמת העיר לי השבוע שלא לדבר כשהפה שלי מלא כי זה לא "טייבל מנרס". אמרתי לו שיעזוב אותי בשקט. רק במקרה לא יצא לי להושיט ידיים לצלחות של אחרים בשנה האחרונה, אבל אני כן מאוד מנסה להזכיר לילדים שלי לא להצביע על אנשים, חוץ מאשר בהלווין.
לקחת דברים של אחרים בלי רשות זה נושא מעניין: לפעמים אני לוקחת בגן עט מהשולחן של הגננת כדי לכתוב שניה משהו, ואני אף פעם לא שואלת לפני כן אם זה בסדר למרות שאני תמיד מרגישה שהייתי אמורה לשאול. אחרי שלושה חודשים באמריקה נבו וניצן כבר התחילו להגיד סליחה אחרי שהם עושים גרעפס, והם מתמידים בזה למרות שטל ואני אמרנו להם שבבית לא צריך.
שיעור מספר 3: סדר יום
תקציר השיעור: "אני מתעורר בשבע בבוקר, מתקלח, אוכל ומצחצח שיניים, מתלבש ונוסע באוטובוס לבית הספר. בהפסקה הבנות מדלגות בחבל או מסתובבות ומדברות, והבנים משחקים בייסבול או במגרש השעשועים. בשלוש וחצי אני מגיע הביתה, אוכל חטיף ומחליף בגדים. אם יורד גשם, אני צופה בטלוויזיה. אם יפה בחוץ, אני משחק עם חברים. אני אוכל ארוחת ערב בחמש וחצי. אחר כך אני מכין שעורי בית, שוטף פנים ומצחצח שיניים, לובש פיג'מה והולך לישון בתשע".
מה חשבתי כששמעתי את זה: א-הא! תמיד ידעתי שאמריקאים מצחצחים שיניים רק אחרי שהם אוכלים ארוחת בוקר! הנה אישור רשמי לזה. גם לגבי ארוחת הערב שלהם היו לי חשדות, קלטתי שפליידייטס פה מסתיימים בחמש כי צריך ללכת לאכול (!), והנה עכשיו זה ברור: הם אוכלים ארוחת ערב נורא נורא מוקדם. טוב, אם ארוחת הצהריים שלך הייתה רק סנדוויץ' עם חמאת בוטנים הגיוני שתהיה רעב בחמש וחצי.
עצבן אותי לשמוע שבהפסקה הבנים משחקים והבנות מקשקשות, אבל זו ארצות הברית ולא קנדה פה, וזו רק 2016, אז צריך סבלנות בקטעים האלה.
שיעור מספר 4: עונות
תקציר השיעור: "יש ארבע עונות. בחורף קר ויורד שלג. הרוח נושבת ונוצר קרח על המים. אנחנו משחקים הוקי על הקרח. באביב מתחמם, העצים מלבלבים, הפרחים פורחים, יש הרבה גשם. בקיץ יכול להיות מאוד חם, אנחנו מבלים הרבה בחוץ, הרבה אנשים יוצאים לחופשה. בסתיו העלים משנים צבעים מירוק לאדום, כתום וחום. העלים נופלים מהעצים, נעשה קר והימים מתקצרים".
מה חשבתי כששמעתי את זה: אחד הדברים הכי מדהימים באמריקה זה הסיפור של עונות השנה. הן כל כך נוכחות פה, הרבה יותר מאשר בישראל. יש פה תופעות עונתיות הרבה יותר זעירות וספציפיות מפריחה של פרגים באביב או שלוליות בחורף: יש שבועיים בשנה שבהם כל האוויר בשטחים הפתוחים מלא בזרעים של סביונים, זה נראה כמו ציור מהאגדות. יש חודש אחד באביב ושבוע אחד בסתיו שחיפושיות משה רבינו פיציות מתעופפות בהמוניהן בכל מקום ונתפסות על הבגדים, על השיער ועל המשקופים של הדלתות. במשך חודש אחד בתחילת הקיץ הלילות מנוקדים באור של מיליון גחליליות.
ויש בעונות פה תופעות הפוכות לגמרי מהעונות בישראל: בחורף אין צמחיה והכל חשוף ואפור ומכוער, ובקיץ הכל ירוק. באביב פה הפריחה על העצים הרבה יותר דומיננטית מאשר פריחת הפרחים: כל העצים מלבלבים בוורוד, לבן ואדום, זה כמו ט"ו בשבט אחד ענקי ומתמשך.
באמריקה הבנתי לראשונה את הקונספט של מעילי גשם שאף פעם לא היה ברור לי עד היום. מעילי גשם הם דקים, הם לא נועדו לחמם בכלל, לובשים אותם מעל בגדים קצרים בימים של גשמי קיץ מציקים.
שיעור מספר 5: הבית שלנו
תקציר השיעור: "הבית שלנו לבן ויש לו גג של רעפים אדומות. בחדר האוכל אנחנו משתמשים כשיש לנו אורחים לארוחת ערב. בדרך כלל אנחנו אוכלים במטבח. למעלה יש שלושה חדרי שינה. במרתף יש לנו חדר עם מערכת קולנוע ביתי, שם אנחנו מארחים חברים וצופים בטלוויזיה. יש שם גם חדר כביסה. מחוץ לבית יש לנו גראז' שבו האוטו עומד. חברים תמיד מוזמנים לבית שלנו".
מה חשבתי כששמעתי את זה: בכל הבתים הפרטיים שהייתי בהם באמריקה היה מרתף, ותמיד היה בו הליכון, חדר כביסה ולפעמים גם אולם קולנוע ביתי. אצל משפחות עם ילדים קטנים המרתף בדרך כלל משמש כמגרש משחקים ענקי, לא בקטע של פליימוביל ופאזלים אלא בקטע של שולחן פינג פונג, מגלשה קטנה ובריכת כדורים. הייתי בבית שהיה במרתף שלו אפילו מתקן מתנפח שהילדים קפצו עליו.
לכל בית פרטי תמיד יש גראז' שצמוד אליו, ומשם המשפחה נכנסת לבית. אף אחד לא משתמש בדלת הכניסה. למה בעצם בארץ זה לא מקובל שתהיה לך חניה מקורה מחוברת לבית? בגלל שאין שלג? אז זה אומר שגם בקליפורניה אין לאנשים גראז'? מה, הם עוברים מהאוטו לבית פשוט ככה, חשופים לשמש ולגשם? נשמע לי מוזר. אבל יותר מוזר הוא הסיום של הקטע הזה – "חברים תמיד מוזמנים לבית שלנו"? עד כמה שאני הבנתי, האמריקאים לא מזמינים אף אחד לבית שלהם. חברה אקס-ישראלית שלי סיפרה שהיא ביחסי ידידות טובים כבר שלוש שנים עם השכנה האמריקאית שלה מהבית הצמוד, מקשקשות קבוע במרפסת, אבל היא לא הזמינה אותה להיכנס אפילו פעם אחת.
שיעור מספר 6: כסף
תקציר השיעור: "אני שומר את הכסף שלי בבנק. חסכתי הרבה כסף. שמרתי את כל הפניז שלי בקופת חיסכון. הדולרים שלנו היו בשטרות אבל עכשיו הם במטבעות. אנחנו קוראים לדולרים שלנו טוניס. זה שם מצחיק. יש לנו גם מטבע של שני דולר, קוראים לו לוניס. יש לנו בקנדה צבעים שונים לשטרות"...
מה חשבתי כששמעתי את זה: רגע, מה? קנדה? לא נכון, די, כל מה שלמדתי היה בכלל על קנדים?!?!? זו אפליקציה קנדית??!?
אתם יכולים ללמוד בעצמכם:
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com