יש לי נכד בן שלוש וחצי בשם איתי. לפני כמה חודשים הוא הודיע לכולם שקוראים לו "איתי המלך טרופותי הראשון". זה נשמע לנו חמוד, חייכנו וגם אהבנו את זה. מאז שהתחלנו לספר לו את הספר טרופותי, לפני שנה בערך, הוא פיתח העדפה ברורה לספר. הוא יודע בעל פה את החרוזים ואפילו התחפש בפורים לטרופותי.
איתי מספר לכל מי שהוא פוגש שקוראים לו טרופותי. לפני שבועיים בגן, כך סיפרה לנו הגננת, כשכל הילדים יצאו לטיול בקיבוץ, איתי שלנו מעד ונפל וילדה אחת מהגן רצה לגננת ואמרה לה "טרופותי נפל". באותו רגע הבנתי כמה זה רציני. הילד באמת מזדהה וגורם לחבריו בגן לקחת את העניין ברצינות. כנראה שזה רציני.
ילדים חושבים הלב
עוד נזכרתי שפעם ישבתי בבית של בתי וצפיתי בסרט "באטלשיפ". סרט הרפתקאות (חלש, אבל מילא) בו חייזרים מנסים להשתלט על כדור הארץ. איתי ישב לידי ובכל פעם שראו חייזר הוא ביקש שאראה לו אותו שוב. הקפאנו את התמונה והוא שאל אם זה הפה שלו וזה האף שלו ולמה הוא רוצה להשתלט על כדור הארץ והאם הוא רע ולמה הוא רע. בכל פעם שהגעתי לביתו הוא ביקש לראות איתי את "החלק עם החייזר המפחיד".
הסיפורים האלה, התחפושת והשם החדש שלו, שלחו אותי לחשוב. והרי אני מבינה בילדים. "אז בואי", אמרתי לעצמי, "תנסי להיכנס לראשו של הילד". צריך לדעת שהראש של הילדים זה ברוב הפעמים גם הלב שלהם. ילדים חושבים מהלב, מרגשות, מרעיונות שיש להם שם והם לא לגמרי מסתדרים עם מציאות חייהם. אז מה יש בראש של ילד שמאמץ את הזהות של טרופותי, שמחפש אותו וגם פוחד ממנו? שרוצה לראות שוב ושוב את החייזר המפחיד אבל פוחד ממנו? אני אגיד לכם: יש התמודדות עם הפחד ועם הבלתי ידוע ובלתי מובן.
לחבק, לא להסתיר
אנחנו הרי מספרים לילדים סיפורים על דרקונים, על מפלצות, על ילדים שהלכו לאיבוד, על הורים לא טובים, על כעסים, פחדים, שברים, חושך. והילדים, פעוטים שכאלה, צריכים להתמודד עם דברים לא מוכרים ולעיתים שגם לא מעולם הזה (מכשפות, למשל. ודרך אגב, למה אין כמעט מכשפים?).
הדרך להתמודד עם הפחד הוא להכניס אותו לחייך. לחבק אותו. לעשות אותו חלק ממך. לגור איתו, ללבוש אותו, להסתכל לו בעיניים. אין דרך אחרת. כי הדרך של הסילוק וההתעלמות מהפחד מבטיחה התמודדות קשה יותר עם פחד נוסף בפעם אחרת.
פחדים הם חלק מהילדות של כל הילדים. עם התפתחות הדמיון, החשיבה והשפה – הפחדים של הילדים גוברים. אם אסתיר מאיתי את הדמויות המפחידות, אעשה לו עוול, כי אז לא אצור אצלו את המנגנון של ההתמודדות עם פחדים שיגיעו בעתיד. העזרה הכי טובה שאני יכולה לתת לו היא להיות לידו כשהוא פוחד. להגיד לו "אתה פוחד" או "איזה פחד זה". לאפשר לו הצצה לעולם המפחיד שמסביבו (והרי העולם די מפחיד, לא?). כן לראות איתו חייזרים, כן לשחק איתו במפלצות ושדים, כן להכין מלכודות לטרופותי, כן לחפש את הבית שלו ביער, כן להגיד לו שהוא חזק כמו טרופותי, וכן לספר לו סיפורים מפחידים, שמותאמים לגילו כמובן, ואז, בעצם אני בונה את בטחונו העצמי.
נשמע מפחיד? אז תקראו לעצמכם טרופותי.
התכנית סופר נני לא תשודר השבוע ותחזור בשבוע הבא ביום שני ב-21:30