אני לא יכולה ולא רוצה לעבור בשתיקה על הקורה בארצנו הקטנה, וזה למרות שאני חושבת שישראל היא אחד המקומות הטובים לחיות בהם. כן, בשווייץ שקט יותר ובהולנד האנשים נראים רגועים, אבל בכל מקום יש בעיות; בגרמניה גברים חוטפים נערות ברחוב וכולאים אותן במחסן בבית או בחצר; בשווייץ אחוז המתאבדים גבוה; ובהולנד רוב האנשים מוצאים עבודה ונשארים בה עשרות שנים, בלי שום רצון או שאיפות להתפתח – לא בעיה איומה, סתם חיים משעממים מאוד.
ועם זאת, באירופה קל יותר לחיות: המדינות סוציאליות, כלומר מספקות לתושבים זכויות רבות של פנסיה, משכנתה (בהולנד מקבלים 110% משכנתא, 100% לדירה ועוד 10% לשיפוצים. כן, כן, מה שאתם שומעים), חופשות לידה ארוכות מאוד, לימודים בחינם (בצרפת הלימודים באוניברסיטה לא עולים כסף!), מזון וביגוד זולים יותר, חופש תנועה בין המדינות ועוד.
המחאה החברתית מרימה ראש כי יש לנו הרגשה שמרמים אותנו וכי איבדנו את האידאלים והערכים שהיו כאן לפני 50 ואפילו 30 שנה.
הילדים שלנו יהיו מה שנלמד אותם להיות
לפני כמה ימים התראיינתי לכתבה שיצאה בארה"ב, שעסקה במשפחות שחוו שבר כלכלי נוראי בעקבות המשבר לפני כשנתיים; אנשים שישנים במכונית שלהם עם הילדים; ילדים שהולכים לבית הספר בלי ארוחת בוקר ובלי סנדוויץ'. אבטלה. מנות מזון שמחולקות למי שרק אתמול היה בורגני. האמת? נורא ואיום. והכתבת הישראלית פתחה ואמרה שהיא עצמה כמעט בת 30, עובדת קשה ויודעת שהיא לא תצליח להגיע לקניית דירה וחוששת כל כך לעתידה הכלכלי ולכן לא מתכננת, כרגע, ילדים, כי איזה עתיד יש לה להציע להם?
על שני דברים חשבתי באותו רגע: על חוסר הצדק שבדבר ועל בליינש זבדיה. כמה ימים לפני הראיון ראיתי בחדשות כתבה על בליינש, שעלתה ארצה מאתיופיה בגיל 17. משפחה עם שישה ילדים (אם אינני טועה), בלי שפה, מהגרים עם תרבות שונה והרגלים שונים, שכשעלו ארצה נשלחו לגור בעיר רחוקה ושנאלצו להילחם יום יום בגזענות, במחסור כלכלי ובחברה לא סובלנית, לא מאוזנת ולא מפרגנת.
בליינש למדה באוניברסיטה לשני תארים (יחסים בין לאומיים ולימודי אפריקה) תוך כדי שהיא מנקה חדרי מדרגות ובתים פרטיים ועובדת בשמירה. אולי אפילו נתקלתם בה ולא ממש ראיתם אותה. היא מספרת שאמא שלה הייתה אומרת לה כל הזמן שבלי השכלה אי אפשר להתקדם. אני מדמיינת את הלחם המרוח בגבינה שהיא אכלה במשך שנים רבות, בלי גיוונים ובלי פינוקים, תוך שהיא משננת את הערכים של אמא שלה: תלמדי, תתאמצי, אל תוותרי, את יכולה כי זה חשוב, כי גורלך תלוי בזה.
ובליינש הצליחה. היא הוכיחה את עצמה כטובה מספיק להיות חלק מהצוות הדיפלומטי שלנו בחו"ל וכיום היא שגרירת ישראל באתיופיה.
אני יודעת על עוד כמה ידוענים שנולדו למציאות קשה מאוד, שעשו את זה כנגד כל הסיכויים, ולא רק באספקט הכלכלי. המסקנה היא שהכל מתחיל בבית; הילדים שלנו יתפתחו בהתאם לחינוך ולמנטרות שנלמד אותם.
אנחנו שילמנו משכנתה לא צמודה
וגם חשבתי על חוסר הצדק, על כך שבאמת היום קשה יותר. כשאני נישאתי, לפני הרבה מאוד שנים, לאבא שלי היה קצת כסף ששמר עבור כל אחד מילדיו. אפשר היה אז לחסוך, וזה התאפשר כי לא היה כזה שפע וכי ההורים לא חשבו שהילדים צריכים לקבל כל מה שהם רוצים.
אז אבא שלי נתן קצת כסף ואת השאר לקחנו במשכנתה לא צמודה. אתם מבינים את המשמעות? לא צמודה! במשך 15 שנים שילמנו סכום כסף שלא רושש אותנו (שנינו עבדנו) וסיימנו לשלם את המשכנתה.
להוריי היה מה להשאיר לנו: דירה וקצת חסכונות. אבל אני, כמו מאות אלפי הורים אחרים, רגע לפני שנהייתי ידוענית לא הייתי מצליחה לעזור לילדים. אמנם עבדתי וניהלתי והיו תחתיי מאות אנשים והרווחתי משכורת הוגנת, אבל ידעתי שהיא לא תסדר אותי בזקנתי ולא תאפשר לי לעזור לילדים לקנות דירה.
אני מכירה אנשי מקצוע כל כך טובים, משכילים, אינטליגנטים וחרוצים, אשר לא יוכלו לסדר את ילדיהם ואפילו לעזור להם לא יצליחו. זה נכון שהיינו אמורים לחסוך, אבל לא לימדו אותנו, והיום גם אין ממה.
הורינו, שרובם היו קשי יום, נתנו לנו שפע ולא לימדו אותנו להיזהר ולשמור על הכסף. אנחנו גדלנו על המשפט: "לי היה כמעט כל מה שרציתי", ובכל זאת זה נכון שהכל יקר כאן. הכל. וזה נורא.
אנשים עובדים קשה כל חייהם ובסופו של דבר - לא רק שהם לא מצליחים לצבור חסכונות למען הילדים שלהם; אין להם אפילו כסף לסיים את חייהם בנוחות. עצוב.
בקיץ שעבר הצטרפתי לאלפי הצועדים למען הילדים והנכדים שלי, וכך הרגשתי שגם לי יש חלק בהחלטה של שר האוצר להפחית מיסים. אני עשיתי מעשה ואני מעודדת אתכם לעשות אותו גם. גם היום, כשאני יכולה לעזור לילדיי יותר מאשר לפני חמש שנים, עדיין אני דואגת לרווחתם. לא תמיד זה היה כך ולא בכל מקום. לא בכל דור ההורים ראו את חובתם לעזור לילדים שלהם.
אם נחזור לארה"ב ולאירופה - ההורים שם לא חושבים שהם צריכים לעזור לילדיהם. הם חושבים, ובצדק, שכל דור אמור לדעת לעזור לעצמו. אבל אנחנו ישראלים, המורשת שלנו אחרת, ואנחנו בלחץ כי אנחנו חושבים שהילדים שלנו אכן צריכים את העזרה שלנו.
אז מה עוד נשאר לנו לעשות חוץ מלצאת ולהפגין? אולי להיות קצת כמו אמא של בליינש: לטפטף לילדינו אומץ ואמונה, ולקוות שיצליחו לתרגם את הערכים הללו להצלחה אישית וכן, גם כלכלית.
>> בטור הקודם: "נכדתי היקרה, אני סופר נני, לא קוסמת"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד