הורים

אז מה נשתנה?

הילדים של היום שונים לגמרי מהילדים של פעם: הם עצלנים, פחות יצירתיים ותחרותיים יותר. זה אומר שהם מחונכים פחות טוב? לא בטוח, כי הם גם אופטימיים יותר, אחראיים יותר ומעשיים יותר. מה עדיף? נחכה ונראה; מיכל דליות הלכה עם נכדה למספרה וחזרה עם תובנות

מיכל דליות | מגזין mako | פורסם 14:16 04.07.13 

שנה גודל אות

טיול משפחתי2 - קובץ 4 (צילום: תומר ושחר צלמים)
חונכו על ערכים שונים. מיכל דליות וילדיה
|
צילום: תומר ושחר צלמים
לפני חודש לקחתי את עומר, נכדי בן החמש, למספרה. קיבלתי הוראה מהבן שלי ובת זוגו לעשות לו גלאח רציני עם משהו מודרני. הסכמתי. מבחינתי, ללכת עם נכד למספרה זה תענוג צרוף. נכדי המתוק הזה, זה שראיתם אותו בתכנית "אנשים", זה שיש לו מבטא של חוץ לארץ, חזר חודשיים קודם מגרמניה הקרה ושם, שיער ארוך היה נכון. עם חזרתם ארצה, למזג האוויר האביבי שלנו, עם החמסינים והלחות הכמעט בלתי נסבלת – תספורת קצרה היתה הכרח המציאות.

אני מחליט

קבעתי פגישה עם יוסי, הספר המועדף שלנו במספרת "קצוץ", והגעתי עם עומר. במספרה הזו עוד לא ראיתי אף ילד בוכה: יש שם מסכים לכל מיני גילאים, יש שם מכוניות מרוץ שהילדים יושבים בתוכן ואז מספרים אותם, יש שם "הפתעה" לכל ילד בסוף התספורת (בלונים, סוכריות, מדבקות ועוד שטויות אחרות), ויש שם שני גברים, ספרים, שיודעים להיות ילדים קטנים וזה נפלא, כי הם מתחברים בקלות לילדים ולילדות שבאים לשם להסתפר.

עומר בחר לו כסא גבוה שמולו יש מסך מחשב עם משחק צבעוני ועם ג'וי סטיק. יוסי עטף אותו בגלימת פלסטיק, הרטיב את השערות הארוכות והיפות שלו והתחיל לקצוץ על פי הוראותיי: כמה שיותר קצר, כמעט גלאח ומשהו מודרני. כעבור רבע שעה של צפצופים ופיצוצים במחשב ואחרי כמה לטיפות ג'ל של יוסי בשיער של עומר – ישב שם מוהיקני קטן. חמוד, יפה תואר, ולגמרי שונה ממה שנכנס.

הלכנו הביתה, עומר כמעט ולא העיף מבט במראה. ראה את עצמו פעם אחת, אמר שזה מוצא חן בעיניו, קיבל סוכריית הפתעה גדולה ויצאנו. למחרת, כשישבנו לארוחת הבוקר ודיברנו על הא ועל דא, עבר שם סבא של עומר, חמוד לכל הדעות, ראה את השערות של עומר שוכבות על הפדחת, כמו כל השערות של כל האנשים כשהם מתעוררים, נזכר בתספורת המוהיקני, הלך וחזר עם קצת ג'ל על כפות ידיו כדי לייצר לעומר שוב את תסרוקת המוהיקני המודרנית שרק אתמול עשו לו.

בשנייה שבעלי נגע לעומר בשערות, בפעולה של הרמת השיער שלו, הילד זרק את הראש שלו הצידה וקרא "לא" גדול. בעלי, כמובן, הניח לו, ניסה להסביר לו מה הוא עושה, אבל עומר לא התרצה ולא הסכים שיטפלו לו בשיער. היה משהו בהבעת הפנים שלו שבעלי לא יכול היה לראות כי היה מאחוריו (כדי לסדר את התסרוקת), ואילו אני ובני ראינו, ופתאום הבנתי לעומק את משמעות השוני בין הילדים היום לבין, נגיד, הילדים בתקופה בה אני גדלתי כילדה.

מיכל דליות משחקת עם נכדיה לילה ועומר (צילום: תומר ושחר צלמים)
הם לא נולדים שונים מבעבר, אנחנו פשוט מגדלים אותם אחרת. מיכל דליות משחקת עם נכדיה עומר ולילה
|
צילום: תומר ושחר צלמים

ערכים שונים, ילדים שונים

אז, וזה היה רק לפני חמישים, ארבעים, שלושים שנה, המבוגרים היו עושים לילדים מה שהם רצו ורוב הילדים קיבלו זאת בהכנעה. אם אבא/סבא בא לסרק אותך, אתה מתמסר ונותן לו את הראש שלך כדי שהוא יעשה מה שנראה לו נכון. אבל היום זה לא כך. היום, אם אבא או סבא או אמא רוצים לסרק אותך – הם אמורים להודיע לך ולבקש את הסכמתך. אם אתה, בן החמש, לא מסכים – יש סיכוי גדול שיניחו לך ותצא מהבית לא מסורק.

הבעת הפנים של עומר היתה בדיוק כאילו אמר "הגוף שלי ברשותי ואתם לא תעשו בו מה שאתם רוצים רק כי אתם רוצים". זה היה רגע חזק מאוד. בני ואני החלפנו מבטים שקטים והבנו בדיוק מה קרה באותן שניות. חבר'ה, הילדים של היום הם ממש לא כמו הילדים של פעם. ולא בגלל שהם נולדים שונים, ממש לא, אלא בגלל שאנחנו מגדלים אותם שונה, עם ערכים שונים, עם תחושת שוויון ערך, עם הבנה שיש להם זכות וטו. נכון, לא בכל דבר, אבל הרבה יותר מאשר היה לי, לנו, לרובכם.

למרות שיש ילדים שונים, רוב ילדי העולם הם כמו עומר. הם אחרים. זה לא שהם פחות ערכיים, אלא שיש להם ערכים שונים מאלו שהקנו לכם, שהם אותם ערכים שהקנו בחברה האנושית במשך אלפי דורות. פעם זו היתה חריצות, השקעה, עבודה, מועילות, תרומה, נדיבות, עבודת צוות, קהילתיות, מצוינות. היום אלו אינדיבידואליות, מהירות, הצטיינות (הכוונה לציון ולא למצוינות אישית. לא "אני מצוין" כמו פעם, אלא "קבלתי מצוין"), חיפוף, אגואיסטיות, הישגיות כמעט בכל מחיר, תחרותיות וחוסר התחשבות בסמכות (סמכות זו ממשלה, זה בוס, זו מורה, זה אבא, זה גם סבא ועוד).

עומר נכדה של מיכל דליות מסתפר (צילום: תומר ושחר צלמים)
השיער שלי ורק שלי. עומר מסתפר
|
צילום: תומר ושחר צלמים

מחקרים מראים שבני הדור הזה, דור המילניום, יצירתיים פחות, מכורים לטכנולוגיה, עצלנים, תלויים בהוריהם עד גיל מאוחר וחושבים שהכל מגיע להם. זה נשמע לא טוב, אבל כמו בכל דבר, יש גם את הצד השני של זה: מתברר שהם אופטימיים יותר, הם אחראיים, מעשיים מאוד והיכולת שלהם לעבוד לבד, להיות אינדיבידואליסטים, מאפשרת להם לרוץ קדימה.

והנה שוב, אנחנו עומדים בפני דילמה: באופן כללי, זה טוב או לא? זה טוב להם או רע להם? זה טוב לנו או רע לנו? זה טוב לעולם, לעתיד, או שלא? אין לי תשובות (אולי לנביאים שבינינו), אלא את הידיעה וההבנה שהילדים של היום הם לא הילדים של פעם.

סופר נני בפרקים חדשים בימי שני בשעה 21:30

>> בטור הקודם: היום הראשון בקייטנה

לכל הטורים האישיים של מיכל דליות