"ידעתי שכשאני אהיה גדולה אני אהיה משפחת אומנה"

שמוליק ברנסקי (53) מחיפה, נשוי לשלומית ואבא לשבעה ילדים, ב-28 השנים האחרונות, היה מנהל קבוצת בדיקות איכות באינטל, מהמגזר הדתי לאומי. "הגעתי לשם ישר מהטכניון, הייתי שם יו"ר אגודת הסטודנטים. יש לנו חמישה ילדים, ועוד שני ילדים שהצטרפו למשפחה באופן לא רשמי -  אחד בן 33 נשוי עם ארבעה ילדים, הייתי אח בוגר שלו כשהיה במשפחתון אומנה, יש לו אימא והוא גדל במשפחתון והיה בפנימיות, מבחינת המשפחה והילדים שלנו הוא חלק מהמשפחה הגרעינית שלנו. ארבעת ילדיו קוראים לנו סבא וסבתא. יש לנו ילד בן 22 שהיה בפנימיה והתחיל להתארח אצלנו בשבתות, ומאז התחבר אלינו באופן לא רשמי אבל הוא לגמרי חלק מהמשפחה, הוא גר בfרחובות. בבית כרגע מתגוררים איתנו שני הקטנים שלנו. בנוסף, גרו אצלנו שני ילדים לתקופה קצרה, אחת מהעדה האתיופית ואין לנו קשר איתה ועוד ילד ששהה אצלנו מגיל 3-10 חודשים בבית כקלט חירום, עבר למשפחת אומנה ואנחנו בקשר איתו עד היום בתור הדודים שלו. מתוך כל הילדים שהסתובבו אצלנו היו ערבים, יהודים, מהעדה האתיופית, נוצרים. הנושא של האומנה הוסכם אצלנו עוד לפני הנישואים, לשלומית היה חבר מבני עקיבא והיא אמרה שמתישהו נהיה משפחת אומנה. אני חלק מהדירקטוריון של המועצה לשלום הילד, אבא שלי ז"ל גם היה שם אז אני ממשיך את השושלת. הם קידמו את חוק האומנה, ואני הצטרפתי לדיונים בכנסת ולוועד המנהל מתוך מטרה לשפר את מצב הילדים ללא עורף משפחתי".  

שלומית ברנסקי (51) עו"סית ומנהלת את תחום הטיפול בכפר הנוער נווה עמיאל, במושב שדה יעקב בעמק יזרעאל. "אני מסיימת כאן 9 שנים ועובדת 29 שנה בעולם הפנימיות כעובדת סוציאלית. זה תמיד היה ברור לי, שהנפש שלי נמשכה למחוזות האלה. בנוסף, ב-11 השנים האחרונות יש לי עיסוק תחביב - אני חלק מצוות של חברת 'מגמה' שעושה מסעות שטח לנשים. אחת לכמה זמן אני יוצאת כמלווה למסע כזה. המסעות לרוב היו בחו"ל, אבל השנה בגלל הקורונה זה היה בארץ. התכנון לחזור לחו"ל". 

נשואים: שמוליק: "נפגשנו בחתונה של חבר שלי, שהיה בקשר טוב עם המשפחה של שלומית. היינו בני 21. בחופה הוא אמר לי שהתפלל עליי שאמצא מישהי. שלומית היא אחות של חבר מבני עקיבא. ההורים שלנו גרים 500 מטרים אחד מהשני בירושלים, אז הסתובבנו באותם מעגלים. אחרי החתונה יצאנו לדייט ואחרי שנה התחתנו. כנראה שהתפילה שלו נענתה".

שלומית: "הכרתי אותו, הוא היה אחד מחברים של אחי הגדול, אפילו טיילנו פעם ביחד".

שמוליק: "אימא שלה אמרה לאחיה של שלומית, שאם הוא רוצה את האוטו שייקח גם את אחותו".

ילדים: שלומית: "אם תשאלי אותנו כמה ילדים יש לנו, כל אחד יגיד מספר אחר. בגיל 16 היה לי חבר טוב מתנועת נוער שהיה באומנה, המסלול שהוא עשה בחייו נגע לליבי ואמרתי שכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות משפחת אומנה. מבלי להבין מה זה אומר, זה עורר בי השראה גדולה".

שמוליק: "אומנה היא יותר בעייתית מאימוץ, כי כשהילד אצלך, הקשר עם ההורים עדיין משמעותי והוא יכול ללכת להורים שלו אחרי 10 שנים. איך מתמודדים עם זה? הדחקה מלאה. זה קשה. רציונלית אתה יודע שזה יגיע אבל אמוציונלית זה קשה. הילד שהיה אצלנו 7 חודשים, מי שאימצה אותו הייתה אישה מדהימה והיא דואגת שהוא יישאר איתנו בקשר. אנחנו מעין 'הדודים הקרובים'".

שלומית: "מעבר לקושי יש התכווננות נפשית. מבינים שכמשפחה נותנים לו לתקופה מסוימת חישוב מסלול מחדש ושולחים אותו עם איחולים ותקווה. אנחנו חלק קטן מסיפור חייו ויודעים שאנחנו לא הסיפור פה אלא הוא הסיפור".

שמוליק: "לפני שהמדינה מסכימה, אנחנו מדברים עם הילדים ומוודאים איתם שזה בסדר מבחינתם. יש פה הכנה".

עידו (27) היה קצין קרבי בצבא והיום לומד מדעי המחשב ופסיכולוגיה. שמוליק: "הוא לא החליט אם הוא בדרך של אבא או אימא. עידו דתי ויש לו בן זוג, אז בגיוון ובהכלה יש לנו מעגל מלא. הבן שלנו יצא מהארון לפני שנתיים, האמת היא שהוא עשה את זה בהתחלה מול שלומית כשאני הייתי בחו"ל".

שלומית: "הוא חזר מהטיול של אחרי השחרור מהקצונה. נסע לכמה חודשים, טייל ואז חזר. היינו בשבת בבית, שמוליק היה בחו"ל והוא בא לדבר איתי. כשהיה בחו"ל הוא שלח לי תמונה שלו מצולם עם מישהי שפגש במקרה, מכרה שלי מהעבר, ואז כשחזר אמר לי 'לא ממש הסתדרתי איתה, והוסיף בצחוק שאם יש עוד בחורות כאלה שאת לא רוצה שאצא איתן, עזבי כי זה לא משנה, אבל אם יש בחורים אז תגידי לי. אמרתי לו: "מה אמרת לי עכשיו?" ואז חיבקתי אותו. אמרתי לו שאני גאה בו ומאושרת בשבילו ובשבילנו, שהוא לא הסתיר מאיתנו. בטיול בחו"ל הוא החליט עם עצמו שזו דרכו, וברגע שחזר סיפר לנו. הוא לא היה בארון או בהסתרה. זה היה מבחינתנו נקודה חזקה במשפחתיות שלנו, העובדה שישתף אותנו ולא יקרה שום דבר, השמיים לא יפלו. הוא היה אהוב ומושלם לפני והוא כך רגע אחרי".

שמוליק: "זה רלוונטי למשפחה המורחבת, לחברים ולשכונה. הוא לא יצא עם שלט החוצה אבל כולם זרמו, צחקו עליו ואיתו, אף אחד לא התרגש מהיציאה מהארון. ה וא אמר שקלקלנו לו את כל הסיפור, כי הכול זרם עם הסביבה, וזה לא היה אצל אף אחד "אישיו". 

אלעד (24) קצין בהנדסה קרבית. שמוליק: "הוא משתחרר בקרוב, והוא כבר לא דתי. הוא מאמין אבל לא מקיים אורח חיים דתי, אפשר לומר שהוא דתל"ש. זה התחיל בתיכון מתישהו".

שלומית: "כשהיה בבית, ניהל אורח חיים דתי ובצבא כבר לא. אחרי שישתחרר יעבור לתל אביב יש לו חברה שם כבר הרבה שנים."

רוני (21) חתומה בצבא קבע. שלומית: "היא הייתה בשנת מדרשה לפני הצבא. כולם עשו משהו לפני הצבא, הגדול היה בשנת מכינה, בישיבה, השני בשנת שירות בטורונטו, רוני במדרשה לנשים, היא בצבא". 

רועי (18) שמוליק: "בשנה הבאה יהיה בשנת שירות בכפר נוער, הוא הולך בדרכי אימא שלו. כרגע מאוד פעיל בגמ"ח בחיפה, מחלק אוכל לתושבי חיפה מכל העדות והמגזרים."

דניאל (13) בחטיבה, אוהב מאוד חיות. הוא לומד בית ספר חדש שנמצא בתוך כפר נוער, זו מסגרת לרוחנו שנקראת "קול צופייך" - בית ספר דתי שיש בו בנים ובנות ביחד - היום זה נדיר בחטיבה, ויש לימודים מלאים לבגרות, ולימודי מקצוע. יש סדנאות מדהימות של זכוכית ועץ, תקשורת, מחשוב ורובוטיקה. מאוד מאמינים שצריך עבודת כפיים במקביל ללימודים".

מגורים: באחוזה בחיפה. שמוליק: "יש לנו דופלקס, בנינו ממ"ד 6 חדרים. אנחנו גרים כאן כבר 12 שנים. לא תכננו לגור כאן. התחתנו כשהייתי בטכניון ואמרנו שברגע שאסיים נחזור לירושלים, בינתיים התחלתי לעבוד באינטל, ואחרי 10 שנים התחלנו להגיד שאנחנו חיפאים"

שלומית: "אבל אנחנו אוהבים את חיפה".

שמוליק: "אין פה הרבה כיפות סרוגות אבל יש קבוצה גדולה של משפחות דתיות. כמו קיבוץ עירוני".

סדר יום: שמוליק: "קמים בסביבות 05:30 כדי שנוכל לשתות קפה בשקט, לפני הבלגן. בעצם, צריך לארגן רק את הקטן, יש לו הסעה בשעה 07:00, אז להעיר אותו זה החלק המשמעותי. הוא לומד מחוץ לחיפה. שלומית יוצאת לעבודה בבקרים, אני הולך לחדר כושר לפני העבודה, העבודה הייתה גמישה גם לפני הקורונה, ומאפשרת לבוא בשעות נוחות. אחרי האימון אני מגיע לעבוד באינטל בחיפה, וממשיך כמה שצריך שם. אנחנו בתוך הסיפור של האומנה כבר הרבה זמן, ורוב הזמן היו לנו בבית ילדים, ובחברה התייחסו אליהם כמו לילדים רגילים שלי, החל ממתנות לכיתה א', אישור לעלות על הרכב, ביטוחי בריאות - כל מה שאינטל נותנת לילדים, הלוואי שכל החברות יעשו כך. תמיד הייתה התגייסות של כל הסביבה, גם בקופ"ח ומשרדי ממשלה, ברגע שאתה מסביר את הסיפור כולם מתגייסים וזה מאוד מחמם את הלב. רוב השנים שלומית מגיעה יותר מוקדם ממני כי לי יש ישיבות עם חו"ל. בשנה האחרונה אני בעיקר בבית אז זה מתחלק. בערב דניאל נמצא, רועי שמיניסט ועסוק, מדי פעם בא לראות מה קורה וממשיך הלאה, אבל גר בבית. רוני חוזרת בחמישי בערב. אלעד גר בבית, ומחלק את השבתות בין תל אביב לחיפה. עידו גר בירושלים עם בן הזוג. "

מה אוכלים בבית? שמוליק: "האוכל המועדף - המבורגרים, שמכינים האו מזמינים, תלוי במצב רוח. הבת שבצבא צמחונית אז שלומית מתמחה בסלטים ויש לה אוסף מרשים של מתכונים לסלטים, מרקים זה גם אוכל משפחתי שהולך פה חזק, בקיץ פחות. באמצע השבוע מתחלקים בבישולים, בסופ"ש לרוב שלומית מבשלת". 

חלוקת התפקידים: שמוליק: "דינמית, שלומית שונאת בירוקרטיות ואני שונא לגהץ".
שלומית: "האג'נדה שעליה מתבססת ההורות והמשפחה שלנו כזוג דתי היא שהבית יתנהל בצורה שיווניות, פחות דיכוטומית מבחינת תפקידים של גבר ואישה, וזה עוד אתגר. הנורמה היא שיש שוויוניות.

שמוליק: "אני עושה קידוש ושלומית מברכת על החלות. אנחנו הולכים למניין אורתודכסי שוויוני של נשים שקוראות בתורה, ולכולם מסתדר טוב בחיים. הבת שלנו למדה במדרשה גמרא והלכה, הבן הגדול היה בישיבת עתניאל, הם מגיעים למקומות שמסתדרים עם האג'נדה ולא יילכו לאולד סקול של פעם. בירושלים יש אורתודוכסיה מודרנית, בתי כנסת שמתנהלים שוויונית, בחיפה יש מעט דתיים והיא יותר שמרנית".

מטלות הילדים: שמוליק: "בסופי שבוע, כל נושא פינוי הארוחות וניקוי המטבח זה רק הילדים, אנחנו הולכים לקרוא עיתון. באמצע השבוע מדיחים, זורקים זבל, מטפלים בכביסה, כל אחד בתקופתו. רק דניאל בבית תכל'ס אז הוא מטפל במדיחים בבית, הולך למכולת שצריך".

שלומית: "ומסדר את החדר שלו".

שמוליק: "לא מרצון".

תחביבים: שמוליק: "דניאל אוהב חיות, ציור ומיינקראפט. רועי אוהב כדורגל, רוני אוהבת לצייר ולקרוא, מרוני ומעלה כולם קוראים, כולנו קוראים המון. אלעד גם אוהב כדורגל, בצבא אין לו זמן לתחביבים. לעידו כרגע אין זמן, הוא קורא ומטפל בגינה. אנחנו אוהבים לטייל בחו"ל בעיקר, רואים המון סדרות, מהזבל הכי גרוע ועד הכי טובות שיש, וחדר כושר ששנינו הולכים באופן קבוע אבל לא ביחד. ראינו לאחרונה אנטומיה של גריי, הרטלנד, סיפורה של שפחה. זה שבר את שלומית אז אני רואה לבד, אבל את השאר אנחנו רואים ביחד".

שלומית: "אני מרכיבה פאזלים תלת מימדיים, לגו, ואין לי פרטנרים".

אאוטסורסינג: שמוליק: "שיפוצים, כי אין לי כוח לעשות אז מביאים שיפוצניק שיסדר. לפני הקורונה היה גנן אבל עוד לא חזרנו לזה". 

שלומית: "הייתה תקופה שהבאנו מטפלות. כשאתה באמנת חירום, הגיעה אלינו ילדה בהתראה של שעתיים, טסתי לסופר פארם לקנות דברים, הודעתי בעבודה ובשכונה, ותוך יומיים הבית הפך להיות מחסן ציוד. קיבלנו הכול, אחרי כמה חודשים היה שוב פעם אותו דבר עם תינוק שקיבלנו. זה היה בהפרש של כמה חודשים באותה שנה. מבחינת הקריטריונים, משפחה של קלט חירום זה מהרגע להרגע. המשפחה מקבלת תשלום חודשי להיות בכוננות, ואחד מבני הזוג אמור לא לעבוד כדי שיהיו פנויים להיות עם הילד. בשני המקרים הבאנו מטפלת שתהיה איתם בשעות שעבדנו".

ערך מרכזי בבית: שמוליק: "משפחתיות".

שלומית: "יושר. קצת בנאלי אבל גם נתינה או אחריות חברתית".

שמוליק: "גם ההורים שלנו אימצו כל מיני, להורים של שלומית היו כל מיני קשישים בשכונה ומשפחת עולים, ההורים שלי 'אימצו' את חבר של אח שלי שהיה נטול משפחה בארץ, וגר אצלנו. זה קרה בשני הצדדים בצורות שונות". 

מה בסל רגשות האשמה? שמוליק: "אני פולני שמונה דורות אחורה אז יכול להוציא רשימה".

שלומית: אני חושבת שתמיד בהורות יש אשמה, זה בילד אין. על הפעמים שלא מספיק מדויקים, שמגיבים ממקום כועס ולא רגוע".

שמוליק: "לפעמים זיהינו מאוחר יותר ממה שאפשר, עזרה בלימודים או הוראה מתקנת, היו תקופות שהיינו עמוסים בעבודה והילדים קיבלו פחות תשומת לב".

שלומית: "המחיר שהילדים משלמים על העבודה, גם מבחינה רגשית וגם מבחינת הזמן. אך בעיקר על חשבון פניות רגשית".

שמוליק: "הרבה שנים עבדתי בלילות עם ארה"ב, וזה היה מקשה, סופי שבוע הפכו להיות משמעותיים כי אז אפשר להתנתק לגמרי - זה יתרון של דתיים". 

כמה משתכרים: שמוליק: "משתכרים טוב. אנחנו בעשירון העליון כנראה."

לאן הולך הכסף: שמוליק: "הרבה הולך על תמיכה בילדים, מכל הסוגים: לימודים, דירות שהם שוכרים, אנחנו עוזרים להם עם המחייה והלימודים, וגם עוזרים לשאר הילדים שלנו, הלא אורגניים. חוץ מזה, המחייה השוטפת, משתדלים מדי פעם לעשות משהו ביחד. היינו בטיולי קרוואן באירופה, היום למצוא שבועיים כולם יחד זו משימה בלתי אפשרית". 

מגבילים בזמן מסך: שמוליק: "בקורונה לא הייתה הגבלה, בימים רגילים מנסים לשמור על שעה-שעתיים. הוא חוזר הביתה בחמש בערך, ואחרי ארוחת ערב אין מסכים, אז במהלך השבוע קל לשמור על השעות". 

על מה רבים: שלומית: "מזמן לא היה לנו ריב טוב. יש את הדברים הקטנים של תחזוקת הבית והיומיום שלפעמים מתעצבנים, אבל זו התעצבנות קטנה. יש אי הסכמות על דרך תגובה לילד".

שמוליק: "אם יש ויכוחים סוערים על משהו זה יהיה דרכי תגובה לילדים".

משברי חיים: שלומית: "הקורונה היתה תקופה לא פשוטה עבורי. בעיקרון לא השתנה הרבה מהיום יום כי רוב התקופה עבדתי רגיל למעט שבועיים שלא יכולתי להגיע לכפר, אבל הקריעה בין הילדים בבית והצורך ללכת לעבודה וההפסקה של המפגשים המשפחתיים, הריחוק מההורים, זה היה קשה. אפילו גם מבחינה מסוימת לא להיות במרכז של עשייה. שלכל עולם הרפואה היה חלק בפרונט של המאבק והיה רצון לעשות משהו ולא היה מה. אז מה שנשאר היה לשמור על המשפחה ולהתמודד, לתחזק קשר טלפוני עם ההורים, להתרכז בזה היה קשור בשיח עצמי של חישוב מסלול מחדש. "

שמוליק: "לפני 10 שנים התגלה סרטן לאבי, והוא נפטר לפני 8 שנים בערך. אלו היו שלוש שנים קשות בחיי. את משבר גיל הארבעים צלחתי בסדר. הוא נפטר בן 69. מאז התחלתי לשמור על עצמי, חדר כושר הגיע אחרי זה עד אז לא עשית כלום. העליתי 14 קילו אז התחלתי להתאמן בחדר כושר. ברמה המשפחתית, הבנתי שזה יכול לבוא וזה חיזק את החשיבות של הקשרים השוטפים ביום יום, כי אתה לא יודע מה יהיה אחר כך. אף אחד שהולך לעולמו לא חושב למה לא השקיע יותר בעבודה. האיזון של חיים ועבודה התחזק יותר בעקבות זה". 

קווים אדומים: שלומית: "פגיעה באחרים, בהתנהגות בריונית, מילולית, לא רק פיזית".

שמוליק: "יחס משפיל לאחרים, אלימות מילולית. מוטיבים של יושר בבית, הילדים שלנו כמו כל ילד יודעים שעדיף לספר את האמת מאשר למרוח אותנו או שנגלה לבד, גם אם זה משהו מפדח או אסור, אף אחד לא מושלם אבל די שומרים על קו כזה בבית". 

מפלס עצבים: שמוליק: "מול הילדים זה היחס לאחר והאלימות, הבלגן שנשאר בבית והם לא שמים לב כשעוברים לידו. עם שלומית יש דברים מול הבירוקרטיה שצריך לעשות, כמו דו"ח למס הכנסה, אני יודע מראש שהיא לא תאהב את זה".

שלומית: "מעצבן אותו שאני לא מודיעה לחברת כרטיסי האשראי שנעלם לי האשראי. אותי מעצבן באיזה כיוון שמים את הנייר טואלט. אני התרגלתי וויתרתי לשמוליק שהוא לא מבין שזה מעצבן אותי כל ענייני הבירוקרטיה ושהוא לא עושה את זה בעצמו, במקום להתעצבן עליי".

שמוליק: "במטבח, כל דבר שאני לוקח, אני מחזיר ואז זמן העבודה שלי הוא פי 2. שלומית משאירה הכול לסוף, היא שמה את הקליפות של הירקות המקולפים בכיור. זה מחרפן אותי. ואותה מחרפן שלוקח לי להכין סלט גזר פי 2 זמן בגלל זה". 

סופי שבוע: שמוליק: "יום שישי אנחנו בהכנות כדי שנוכל לנוח בשבת, שנספיק ללכת עם דניאל לבריכה או לים, זה זמן משפחתי רגוע, משחקים עם הילדים משחקי קופסא, ארוחות שבת עם חברים מהשכונה או מארחים או שכל אחד מביא משהו. הרבה ילדים יצאו מהבית, אז מאחדים כוחות שיהיה חי ומעניין ולפעמים לבד ורגוע, אנחנו עושים הרבה רעש במשחקים אז שלומית חתכה מאיתנו".

שלומית: "הם שורקים ושרים. דניאל לרוב הולך לחברים אז אנחנו עם כל הגדולים שנשארים. אני ישנה המון, זה ממש זמן מנוחה לנפש. להיות עם עצמי, להיות לבד, השינה הרבה יותר ממנוחה עבורי". 

הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: שלומית: "בבוקר מוקדם שיש עוד שקט בבית, הקפה של הבוקר, לי גם בליל שבת, כשהם הולכים לבית הכנסת, ואני לבד בבית".

שמוליק: "קפה של הבוקר זו מסורת של 15 שנה, צריך להעיר את הילדים בשש, אז קמים קודם. שבת בצהריים הארוחה, והמשחקים אחריה". 

זמן איכות זוגי: שמוליק: "הבקרים, הערבים, זמן לטלוויזיה ולשוחח, יש עכשיו שיפור מהעבר שלא הייתי בכלל בערבים בבית בגלל שעבדתי עם ארה"ב, הייתי חוזר בתשע עשר וזה לא היה משאיר כלום חוץ מלהשפך."

זכרון משפחתי נעים: שלומית: "טיולים בקרוואנים, עם עוד זוג חברים, שהילדים שלנו בגילאים דומים. היינו יוצאים לחופשות בארץ, זה היה אינטנסיבי ועבד טוב ביחד".

שמוליק: "הבן שלנו היה בטורונטו, נסענו כמעט כולנו לבקר אותו בארה"ב. טיילנו איתו לבד וזה גם היה אירוע משפחתי חזק".

שלומית: "השנה שהיו לנו בה שני ילדי אומנה הייתה חזקה במשפחתיות, זה היה אינטנסיבי ומרגש, אקשן של התרגשות וכל הזמן הרגשנו את זה, שמוליק ואני והילדים. הם מאוד רוצים להיכנס להרפתקה הזו שוב ואמרו לנו שאם אפשר להביא ילד אסייתי, זה כבר ישלים להם את הסדרה".