השבוע, כשחיפשתי תמונה מסוימת בנייד, מצאתי עצמי עוברת על שלל תמונות של ילדיי בגני משחקים, בבריכה, במכונית, על רקע נוף אורבני ושאר חוויות שגרתיות יותר או פחות של משפחה בעלת חמישה ילדים. ואז זה הכה בי - אחד הילדים שלי כלל לא הופיע שם. הקטנה כבשה את המצעד, מותירה אבק לאחיה, ושלושת האחרים חלקו את מדליות הכסף והארד. שלא לדבר על שומר המסך שלי. כבר שלוש שנים, קלטתי, זו שצמודה לי לשד היא גם זו שמככבת בשלל תמונות מתיקות מזדמנות בכל פעם שנפתח הנייד.
הוא לא צולם כי לא ראיתי אותו. המשכתי לדפדף בתמונות ופתאום הבנתי למה דווקא איתו כל כך קשה לנו בחודש האחרון. הוא עוסק בימים אלה במלאכת הנראות - מלאכה קשה עבור ילד צעיר שיכול להיות עסוק בהרבה דברים חיוביים ובכל זאת בוחר להעסיק אותנו בשלל ניג׳וסים ועיצבונים יצירתיים ביותר שהשורה התחתונה שלהם מסתכמת בהיותו בלתי נסבל. ילד שקוף, גם אם תאכיל אותו, תקנה לו בגדים, תקריא לו סיפור ותשאל אותו איך היה יומו - עדיין יזהה שבזרם התמונות שלך הוא מקום אחרון. והוא יעשה הכל כדי להפוך לשומר המסך שלך.
ילד זקוק לתחושה שרואים אותו. שרואים את כולו כל הזמן. כשהוא עצוב, כשהוא מצליח, כשקשה או כשקל לו, כשהוא מסתגר או נפתח. רואים את הניואנסים של זווית הפה, של העיניים, של הדיבור המסוים, של הכוונות, החלומות, הפחדים. ואל תתבלבלו, זה שאתם נדרשים לראות ממש לא אומר שאתם נדרשים לספק את צרכיו כל הזמן. הראייה בלבד, התחושה שאני קיים, שייך, אהוב ונראה, היא הדבר המרכזי בחוויית הילדות ובתחושת הערך העצמי. ילדים שגדלים בבית שבו הם נראים בבירור, ללא ביקורת וללא שיפוטיות, ללא תחרות וללא השוואה, גדלים להיות מבוגרים שיכולים לראות את עצמם באותן עדשות מיטיבות, ויכולים לראות גם אחרים ולפנות להם מקום.
העדשות שרואות את מה שיש
הבעיה היא שהעיניים ההוריות רואות לפעמים קצת יותר מדי ברור, ושופטות. היא לא מתפתחת מספיק מהר, אין לו מספיק חברים, היא לא לומדת כמו שצריך, מציקה לאחים, מדבר לא יפה, אוכל הרבה מדי, פחות מדי, לא יוזם, פוזלת, מכוער, נמוך, גבוהה, מחוצ'קן וכו' וכו'.
ויש את העיניים שרואות מטושטש מדי, ונעלמים מהן דברים סמויים וגלויים. ויש עיניים שדואגות שמשהו לא בסדר, העיניים שמפחדות. העיניים האלה כל כך זקוקות לפעמים למשקפים שרק ישנו בקטנה את זווית הראייה, יפלטרו את המיותר, יוורידו או יכהו כשצריך, ובעיקר יחדדו לנו את מה שחשוב כדי שנוכל לראות באמת. בדיוק כמו שאנחנו שולפים משקפי שמש כשהשמש קופחת בחוץ ופתאום הכל מרגיש קצת יותר נוח. זה לא אומר שפחות חם, לא פחות קיץ, לא פחות מזיע - אבל קצת יותר נסבל.
אחד הגורמים שמקשים עלינו את הראייה, הוא שאנחנו מסתכלים על ילדינו כל חייהם מבעד לשני זוגות משקפים: הראשון הוא הזוג שאתו אנחנו רואים את עצמנו - שופטים ומנהלים את מציאות חיינו, והזוג השני הוא זה שהרכבנו ביום בו הפכנו להורים. שם שוכנות הפנטזיות שלנו לגבי איזה ילדים יהיו לנו, איך הם ייראו, יתנהגו, במה יצטיינו, איזה אחים היינו מצפים שהם יהיו אחד לשני וכל יתר משאלות הלב שלנו. עכשיו קחו בחשבון שאם הרכבתם זוג על זוג, אתם כבר לא ממש רואים טוב. שלא לדבר על ארבעה זוגות, בהנחה שיש שני הורים וכל אחד מגיע עם שני זוגות משלו, כולל זיכרונות ילדות, משפטים שאמא שלו הייתה אומרת וחסכים שקיווה לרפא דרך צאצאיו.
עכשיו בואו ננסה להבין איך אפשר לראות תמונה קצת יותר מדויקת ובעיקר קצת יותר מחמיאה. כי כן, כולנו מעולים בלראות את מה שחסר אבל העדשות שרואות את מה שיש הן עדשות מרפאות. הן מייצרות נבואה חיובית שתגשים את עצמה. אז כשמישהו מהילדים שלכם עושה אפצ׳י בחדר הסמוך, תצעקו "לבריאות חמוד שלי", וכשמישהי מעסיקה את עצמה תגידו "אני רואה שאת מציירת ונורא כיף לך". כשמישהו זוכר לשים מחברת בתיק, גם אם הוא שוכח שבע אחרות, תגידו: "אני רואה שזכרת להביא מחברת ספרות, לזה קוראים אחריות", ואם המתבגר המעצבן שלכם שם סוף סוף שעון והצליח להתעורר בזמן, אז למרות שמתחשק לכם להגיד "באמת תודה שיום אחד בשבוע אתה מואיל בטובך לקום לשעה הראשונה", תגידו "אני רואה שהצלחת להתעורר בזמן וזה כיף שלא הייתי צריכה לריב איתך היום, תודה".
שחררו את הילד של השכן
ובמסגרת הפינה הקבועה "ילדים של אחרים", או "איך נדפקנו" - מסתתרים להם משקפיים מסוכנים במיוחד. כן, כולנו משווים, ולעתים זה עוזר לנו לאתר מקומות שדורשים התייחסות, אבל זה בעיקר לוקח לנו את האפשרות להיות הורים טובים באמת. כי אנחנו בדרך כלל עושים זום-אין בנקודות שבהן קשה לנו: "למה כל הילדים יושבים בעגלה יפה ונותנים לאמא לשתות קפה ורק הילד שלי צווח ודופק עם כפית על השולחן?". "למה כל הבנות רזות ורק הבת שלי נראית כאילו היא ילדה אותן?". "למה כל הבנים יוצאים ביום שישי ושלי נשאר אתנו בבית?". "למה כולם משתתפים בחוג והיא יושבת עליי?"
הזום-אין הממוקד הזה, בואו נודה, ראשיתו ברחמים עצמיים וסופו בחרדה, שמולידה כעס ואגרסיות שיוצאים על הילד שלנו במטרה טובה כמובן - להפוך אותו לילד של השכן. ירוק יותר, חזק יותר, מנומס יותר, יפה יותר, חברותי יותר. זה לא עוזר, ולא כי הדשא של השכן ירוק יותר, אלא כי אתם מתעקשים להרכיב משקפיים שמשקרים לכם בתמונה הכללית. כשתעשו זום- אאוט, כשתפסיקו להתעסק בעצמכם או בכמה נדפקתם, תוכלו לראות שהילד שלכם נפלא גם ובלי קשר לכך שהוא מקשה עליכם.
תוכלו לראות שבסיבוב הגדול של החיים יש מצב שהילד שישב בשקט בעגלה יתקשה במשהו אחר, שהילדה שהשתתפה בכל החוגים לא תצליח לבנות לעצמה קריירה, שהילד היפה של השכנים יסבול מלקויות למידה, ושעל הילדה שישנה כל הלילה יעשו חרם בכיתה ח'. ולא כי הכדור עגול ויש קארמה והכל מתאזן, אלא כי השלם גדול מסך חלקיו ובתוך כל אדם וילד ישנם צדדים חלשים וחזקים, ומי אומר שצריך להיות בדיוק כך או אחרת כדי לעבור את מבחן הסף. אין דבר נורא יותר לילד מאשר לא לעבור את מבחן הסף של הוריו. מלראות את אבא מסתכל בהערצה על הבן של השכן שמשחק כדורגל ונאנח שהבן שלו רק משחק בלגו.
החלפתי את תמונת המסך בנייד שלי והחלטתי שבכל שבוע יככב שם ילד אחר: חמישה ילדים, חמישה שבועות ובשבוע השישי כולם ביחד. לשים תמונה של עצמי או של בן זוגי עדיין גדול עליי, אבל אולי אפילו זה יקרה יום אחד. ובאשר למשקפיים - יש ימים שרואים בהם מטושטש, תמיד יהיו כאלה, ויש רגעים שבהם אני רואה הכל מפחיד וכהה, אבל יש לי בצד את הזוג הוורוד ואני מזכירה לעצמי להרכיב אותו לפחות פעם ביום, ובעיקר לבדוק איזה ילד לא ראיתי נכון, איזו ילדה דהתה לי ואיזה ילד אני לא מצלמת כבר שבועיים.