שלושים לילות ישנו זה לצד זה, אבא ואני, מיד לאחר הלידה. אימא הייתה חולה, מותשת מכדי להיות שם בלילה, והוא ואני ישנו בחדר נפרד. אני בעריסה, והוא מוזנק לחמם בקבוק בכל פעייה שלי, מערסל אותי ומגיש לי אותו בטמפרטורה נעימה. קרוב קרוב עם גופיה גברית לבנה, שערות חזהו השתלבו בחום גופו, פעימות ליבו המרגיעות חדרו עמוק והפכו לזיכרון רגשי של אהבה וביטחון.
בגיל שלוש, ארבע, חמש, אני זוכרת את רגליי על רצפה קרה, לוקחות אותי באמצע הלילה אל המיטה של שניהם אחרי כל חלום רע, מחשבה מפחידה או סתם רעש. הזדחלתי באמצע, בינו לבינה, והגוף מיד נרגע, כאילו קיבל תרופה של שקט. זה תמיד היה עם הגב אליה ועם הפנים, האף, הלחי, אליו. הגוף זכר.
עד היום, כשנופלים השמיים, בימים ממש שחורים, יש לי לפעמים תחושה שאם הוא רק יחבק אותי עם הגופייה הלבנה, הכל יהיה בסדר.
לכו תגדלו ילדים בלי שינה
למה ילדים צריכים הורים בלילה? למה תינוקות צריכים הורה בלילה?
למה לא בעצם? אני עוד לא מדברת על לינה משותפת, גם לא על שיטת הרדמה כזו או אחרת, אלא רק על ההיגיון הפשוט שנמצא בתוך עולם חדש שאינו מוכר להם. תחשבו עליהם כמו על תיירים במדינה שבה השפה לא מובנת, גם לא הרעשים והאורות, אפילו תחושת הגוף שלהם עצמם לפעמים מפחידה אותם. כל מה שעומד לרשותם הוא מדריך התיירים שהוצמד להם בשדה התעופה, ההורה השומר מכל רע, שאת ריחו הם מכירים ואת אחיזתו הם מקבלים בהכנעה ומפרשים כאהבה וביטחון.
ואנחנו, מדריכי התיירים, כבולים לפתע לתייר הזעיר שלנו והופכים לנותני שירותים פיזיים ורגשיים 24 שעות ביממה. אין הורה שלא חווה את האינטנסיביות המתישה של גידול ילדים ומתן מענה לצרכים שלהם. חוסר בשינה הוא אחד הקשיים הכי נפוצים של הורות בתחילת הדרך, חווית העייפות מטלטלת ומוציאה מאיזון אפילו את הדלאי למה שבהורים. ההורה שלא ישן לאורך זמן חשוף לדיכאון וחרדה, סף התסכול שלו נמוך במיוחד ורמת תפקודו זהה לזאת של אדם שיכור ולא הייתה עומדת בשום מבחן ינשוף. עכשיו לכו תגדלו ילדים באהבה.
מעבר לקשיי התפקוד של הוריו, חוסר בשינה מזיק גם לתינוק עצמו. אין ספק שתינוק שישן טוב יותר יפגוש חיים נוחים יותר. ברווח המתסכל הזה, של אחד מאתגרי ההורות הנפוצים, נכנסו שיטות ההרדמה למיניהן, שמבטיחות להורים שבע שעות של שקט ביממה. השאלה לעולם תהיה שאלת המחירים.
תינוקות לומדים הכל, מדובר ביצורים סתגלניים, שמסיקים מסקנות באופן הישרדותי לא רע בכלל. בבתי יתומים ברומניה אף תינוק לא זקוק לליטוף או מגע, הם מנענעים את עצמם לתוך שינה עמוקה ורציפה. אבל מה המחיר?
בואו נסתכל רגע על הטבע, הדבר הזה שהיינו חלק ממנו לפני שעברנו לבתים והתחלנו לשתות דיאט קולה. אין חיה בטבע שמניחה את הגורים שלה כשהם בני חודשים ספורים במקום מרוחק, מצפה שידעו להרדים את עצמם ופורשת לישון במקום אחר. בראשית חייו של הגור, הביטחון שלו בעולם תלוי באופן בלעדי בדמות שתשמור עליו ותגן עליו מכל סכנה. שום דבר לא יכול להתחרות בתחושת הסמיכות אל האם השומרת, בנשימות המוכרות שלה או בריח גופה.
בגיל 0-9 חודשים אנחנו מגדלים גורים, והגורים שלנו, אלה שהונחו עלינו שנייה אחרי הלידה, נרגעו ממגע עור אל עור ומצלילי הדופק שלנו, הם אותם גורים שניקח איתנו הביתה אל מיטת סורגים מעוצבת ונטולת דופק. כשהם יתעוררו בלילה אנחנו ניגש אליהם, נאכיל אותם, נחבק ונשכיב בחזרה, ונקווה שיסתגלו למגע המזרן במקום למגע של אמא, לריח המצעים הנקיים במקום לריח גוף מוכר ואהוב.
חלק מהתינוקות מסתגלים מהר, משדרים לנו וליקום שהם בסדר; קל להם להירדם, גם כשהם מתעוררים באמצע הלילה קל להם לחזור לישון, הם לא זקוקים להרגעה אמיתית, לא מתעוררים בבכי היסטרי, מסמנים לנו את הצרכים שלהם ומאפשרים לנו מנוחה בין לבין. אבל מה עם כל הגורים המתקשים, הרגישים, אלה שמגע הפיג'מה המתוקה עם הכוכבים שהלבשנו להם באהבה אחרי המקלחת פשוט לא נעים להם? מה עם אלה שלא נרדמים בקלות, לא ישנים רצוף, אלה שאנחנו מוצאים את עצמנו מאכילים שבע פעמים בלילה רק כי אין לנו מושג מה ירדים אותם כבר, אז יאללה עוד בקבוק, עוד הנקה, וכן, באופן פלאי הם נרדמים. מה שהעיר אותם מלכתחילה זה לא הרעב אלא הגעגוע, חוסר הנוחות, שן חדשה שבוקעת, משהו שמציק בחיתול, קפיצה בלתי רצונית של הגוף. לכל אלה בטבע יש רק תרופה אחת: מגע.
ודווקא התינוקות האלה, הגורים הקטנים המתקשים האלה, הם אלו שמביאים את ההורה המודרני להדרכת השינה הקרובה למקום מגוריו.
מנוחה מפתיעה
היום כבר יש מדריכי שינה שמכירים בצרכיו של הגור. הם לא יסבירו לכם למה כדאי שהוא יבכה את עצמו לישון וכמה מהר הוא יתרגל, ולא יעבדו עם טבלאות שינה. הם ישאלו שאלות מקיפות שינסו לשרטט תמונה רחבה יותר על התינוק שלנו - וכן, גם בגיל שנה וחצי הוא עדיין תינוק, וגם בגיל שנתיים כשנולד לו אח והוא מרגיש לכם כבר ענק הוא עדיין תינוק, תינוק עם פחדים, כאבים, רגשות סוערים שחווה במהלך היום ובלילה חוזרים אליו, חלומות רעים וחרדת נטישה. התמונה הרחבה שישרטט יועץ השינה, תאפשר בעיקר לזהות את השירותים המיותרים שאנחנו נותנים בשעות הלילה (כמו גם את השירותים המיותרים שאנחנו נותנים במהלך היום), משום שאנחנו רוצים להתחיל ברף הנמוך ביותר ומשם לטפס למעלה, אם הוא עדיין לא נרגע ונרדם.
אז אנחנו מנסים כל מיני דברים, וכשאנחנו מנסים עם תינוק, אנחנו בדיאלוג מתמיד. הוא בוכה ואנחנו מיד מתחילים לבדוק מה יכול להקל עליו: לפעמים זה שד או בקבוק, לפעמים זה חיבוק עם ליטוף בעורף, לפעמים מספיק מוצץ ונשיקה ולפעמים נצטרך לעבור לתנועות הגלים המוכרות מהרחם. ויש המון תינוקות שברגע שנוריד חולצה, ניכנס איתם למיטה, נשכב לצדם או נשכיב אותם עלינו (בהנחה שאתם לא מאלה שמשתוללים מתוך שינה או ששום דבר לא מעיר אותם) - לא יישאר ספק שזה כל מה שהם צריכים.
עם תינוקות המגע האלה נפגוש את המדרון החלקלק שמתחיל בלהכניס אותם למיטה שלנו ומסתיים בלילה רצוף של שינה מתוקה ומפתיעה. המדרון הזה יהפוך להיות הרגל שמאפשר לשני הצדדים לנוח קצת; אנחנו מהעבודה הכל כך קשה של להיות הורים, והם מהעבודה הכל כך קשה של להיות יצור חסר ישע. כי שם, בין אזהרות הרופאים ואיומי המומחים, שוכן הטבע: גור קטן והורה שומר מכל רע.
הרגלים אפשר לשנות. בני אדם משנים הרגלים כשהם פוגשים מחיר כבד מהרווח שמספק להם ההרגל. הדרכת שינה, הדרכת גמילה ועוד הדרכות נפלאות ורגישות לצרכי הילד וההורה, תמיד תהיינה זמינות. אז אולי אפשר להרגיע עם ההפחדות ולזכור שהרבה יותר קל ללמד ילד להירדם לבד כשהוא כבר מבין שפה, כשאפשר להסביר לו את משמעות הלילה, לעשות לו הכנה, להקשיב לפחדים שלו, להבין מה יכול לעזור לו, להריע לו עם כל שיפור ולחגוג את הלילה הראשון בחדר הנפרד במיטה הנפרדת. כן, גם אם זה רק בגיל שנתיים וחצי. ככל שיגדל הגור, ככל שיתחזק ויהפוך לנפרד, עצמאי ומתפקד, כך יוכל להישען על עצמו בכדי לשרוד, לעצום את עיניו ולדעת שהוא לא בסכנה כי יש לו את עצמו. פחד הנטישה הוא לא פחד שהגורים שלנו אמורים לפגוש בחודשי חייהם הראשונים.
אני לא נכנסת לשיקולי הורות ולייפסטייל. ברור שגם אני כמו כולכם הייתי רוצה ילד שישן לילה שלם מגיל חודש ו"טפו טפו, בכלל לא היינו צריכים לעבוד קשה בשביל זה". אבל מה לעשות שכל תינוק נולד עם שק של תכונות, רגישויות, מערכת ויסות, מחשבות, ריתמוס, קשיים, פחדים ומבנה אישיות שונה? האם ההורה הטוב הוא בהכרח זה שילדיו יושבים בשקט בעגלה, ישנים לילה שלם ונרדמים באוטו איך שמתניעים? התשובה: ממש לא בהכרח.
במרחב שבין החדר הנפרד עם מיטת הסורגים ומנורת הלילה המעוצבת לבין לינה משותפת - יש עוד כמה נקודות לבדיקה, והן שוות בדיקה בלי רגשי אשם, בלי הפחדות ממדרונים חלקלקים, בלי השכנה שעברה "ארבעה לילות של גיהנום וצרחות אבל מאז הוא ישן כמו תינוק". עם מה כן? עם הקשבה לתינוק שלכם, ועם הבנה עמוקה שהורות לתינוק היא עסק קשה ושתינוקות לא מחנכים. תאמינו לי, עוד לא נולד המתבגר שמזדחל אל מיטת הוריו, וגיל ההתבגרות מגיע כל כך מהר ששווה לקחת אוויר ולהבין שהלילה בשביל תינוק חייב להיות נטול חרדה, ושמגע יכול לרפא מחלות וכאבים. הם הגורים שלנו גם בלילה, אז אולי כדאי להקשיב להם כשהם פועים ולהתחייב להם, ללא מילים, פשוט להיות עבורם עולם שלם ובטוח.