ביום הראשון שעלה לה החום עברתי לטרנינג. התינוקת שלי, שהיא כבר לא תינוקת אלא פעוטה בת שלוש, חולה כבר ארבעה ימים, ומתוכם שני לילות שהיא עליי. מלבד גיחות קצרות לשירותים ולמקרר אני שלה, והיא עושה בי כרצונה. הבטחתי לעצמי שאני מטפלת בה בהתמסרות מלאה, כי רק התמסרות מלאה יכולה לזרז ריפוי. אני מרחמת עליה, שונאת אותה, אוהבת וכועסת במקביל, ובעיקר כל כך רוצה את הגוף שלי לעצמי. אבל אני מתמסרת. זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה עדין הוא שיווי המשקל של משפחה וכמה ילד חולה בתוך המשוואה הזו, זה דבר מורכב.
הנה אני הופכת לשק של מרמור ורחמים עצמיים, חשה גם את חבטת רגשי האשם על האחים שנדחקים לאכול ארוחת צהריים משלשום כי הם יכולים לעמוד בזה, והכל עטוף בחמלה ובמסר אגרסיבי ברור לפעוטה: תבריאי כבר, כי שיבשת לנו את מסלול החיים שהיה משובש גם ככה. לא נראה לך מוגזם לפתוח את היום הרביעי שוב עם חום נמוך? לא מיצית את זה?
לכל מחלה יש סיבה
אז מה גורם דווקא לגוף הקטן שלהם לחלות? על התשובה יהיו חלוקים אנשי מקצוע בתחומי המדע והנפש. העובדה שרופא המשפחה מסתכל על האוזן, ועל האוזן בלבד, וקובע שהנה יש לנו דלקת אוזניים - זה סוג של פתרון, אבל הוא חלקי וחסר. דבר אחד ברור: כשהגוף של הילדים שלנו בחר במחלה או בסימפטום, מלבד התפקיד ההורי הברור של לקחת לרופא או לתת תרופה, אנחנו אמורים להבין שלמחלה הזו יש משמעות, יש לה היבטים רגשיים. מעבר לכך שהיא משבשת את סדר יומנו, מדאיגה אותנו ובאופן כללי מוציאה את היחידה המשפחתית משווי משקל - מטרת העל שלה היא להחזיר אל הילד את שיווי המשקל לו הוא זקוק.
אם נתייחס אל המחלות כמו אל התקפי הזעם - כאירוע שמטרתו לפלטר החוצה רעלים, כחוסר יכולת להתמודד עם התרחשויות חיצוניות, כמשהו שמושפע מעולמו וסדר יומו של הילד ובעיקר מהיחסים בינו לביננו - נבין שאין ביכולתנו למנוע את המחלה, בדיוק כמו שאין ביכולתנו לגדל ילדים ללא כאבי לב וללא תסכולים. עלינו לקבל את המחלה ולהבין שמטרתה לעצור את הרכבת. תפקידנו האמיתי הוא ליצר גמישות, סבלנות והכלה, ולאפשר לגוף החולה שלהם לעשות קצת רגרסיה: רגרסיה לידיים שלנו, רגרסיה אל תוך המיטה שלנו, רגרסיה לקבלת שירותים מיותרים, לחוסר עצמאות, לתלות, למקום הראשון בסולם הדאגה שלנו. מחלות הילדות הן חכמות: הן מחזירות או לוקחות עבור החולה בגוף בדיוק את מה שהוא צריך בנפש.
המחלה שאחרי המחלה
ואז מגיע השלב שבו אתם מודים לאלוהים שהילד כבר התעורר בלי חום, כבר יש לו תאבון, הוא כבר מוכן להשתגר אל שגרת יומו, אבל רגע, הוא ממש רחוק רגשית מלהיות בסדר. ברוכים הבאים למחלה שאחרי המחלה. כשכבר מיצינו את כל יכולות הטיפול, האמפתיה, ההישרדות, הגמשת הגבולות והדאגה – בדיוק אז מגיע השלב הכי קשה: החזרה לשגרה של הפעוט. עד עכשיו גופו החולה זימן לו יחס מיוחד, וביום אחד נלקחות ממנו בחזרה כל הפריווילגיות והוא נדרש לחזור ולתפקד. ישנת איתנו במיטה? קדימה, חזרה לחדר שלך. הרשינו לך לאכול מעדן במקום ארוחה כי העיקר שתאכל משהו? אין קינוח עד שלא תסיים לאכול. הלבשנו אותך/ קילחנו אותך/ הרדמנו אותך/ הרמנו אותך - נראה לך באמת??
עכשיו, כשהגוף שלו סיים את השלב האקוטי, מתחיל החלק השני, שלב "היציאה מהמחלה". זה החלק שבו מצד אחד, אנחנו אמורים להבין שגם אם המדדים הפיזיולוגיים תקינים זה עדיין לא אומר שסיימנו, ומצד שני - עכשיו אנחנו אמורים להחזיר אותו לשגרה למרות הקושי, בלי לכעוס, בלי לרחם ובלי לנאום. פשוט לסמוך עליו שהוא יכול לעמוד בחוקים שכבר הורגל אליהם לפני שהיה חולה, ובעיקר להבין שהעובדה שהוא מצד אחד בריא ומצד שני משוגע/נאבק/בוכה/נפגע/כועס - זה נורמלי וטבעי לגמרי.
אז ברור שאחרי שהשכבנו עליו כבר ארבעה ימי חופש, שלושה לילות לבנים, מאבקים לקחת תרופה ושלל אמבטיות ופינוקים, אנחנו לא יכולים יותר ויאללה, שיתאפס על עצמו ועל הדרך יכתוב איזה מכתב תודה על הטיפול המסור. אבל אין ברירה, כמספר ימי המחלה הפיזיים כך ימי הקושי לחזור לשגרה.
לא סתם אחרי מחלה מגיעה קפיצת גדילה. זמן מחלה זה זמן איכות. אתם אולי לא מרגישים בזה כשאתם דואגים ומטפלים, אבל הם לומדים שם שיעור חשוב: הם לומדים שכשקשה אתם עוזבים הכל ומתגייסים. הם לומדים שהגוף שלהם חכם וחזק, וכמו שהוא נדבק במחלה כך הוא גם מתגבר עליה. ואם תקשיבו טוב לרחשי ליבם, אחרי שלב החזרה לשגרה תמצאו שם שמחה גדולה, התפתחות וכן, גם הודיה לכם - שהקשבתם לגוף שלהם, ללב שלהם, שטיפלתם בהם וסמכתם עליהם שהם מסוגלים להבריא, לא רק בגוף.