יש ימים שבהם אף אחד לא רואה אותי. כמו מטען, כולם מתחברים אליי בשעת הצורך: היא רעבה, הוא צריך כסף, היא מתוסכלת, הוא עצבני - ואני מטעינה, מספקת שירותים, לפעמים במקביל, בסבלנות רבה; מתעניינת, מאכילה, מקשיבה, מרגיעה. רואה ובלתי נראית.
כמה בדידות שוכנת בתפקיד ההורי. לפעמים אני מנסה לחשוב מה הייתי אוכלת לצהריים אם לא הייתי מבשלת אוכל שהם אוהבים; מה הייתי קוראת אם לא הייתי מקריאה להם סיפורים; מה הייתי רואה בטלוויזיה אם לא הייתי מוותרת להם על השלט; מה הייתי חושבת ואיך הייתי מרגישה אם לא הייתי כל כך בודדה בתוכם.
מעניין איך היו נראים החיים אם בשובם מהמסגרות החינוכיות הם היו שואלים אותי איך היה לי היום, ולמה הפרצוף שלי מספר להם שמשהו מעציב או מטריד אותי. אחרי שהיינו מסיימים לאכול הם היו מפנים בזמן שאני צופה בפרק או שניים של "האנטומיה של גריי" (במקום "הלנה מאוולור"), ואחר כך היו מפעילים מכונת כביסה ושואלים אותי אם יש לי עבודה או אם אני צריכה עזרה במשהו. בערב, ישר אחרי המקלחות, הם היו נכנסים עם ספר למיטות שלהם ומשאירים אותנו לשעתיים של נטפליקס וצ'יל.
תראו אותי, שמתי גבול
אחת הציפיות הכי מסוכנות להורים היא הציפייה שהילדים יראו אותנו, באמת יראו, כאנשים עם חלומות ופחדים, ימים טובים וימים קשים, עם ביטחון עצמי שדורש תחזוקה קלה, שלא לומר שיפוץ מקיף. שידאגו לנו, שיבינו אותנו, שיתחשבו בצרכים שלנו, שיהיו לנו משפחה כמו שאנחנו להם.
אז איך מגדלים את הילדים האלה שאיתם לא נרגיש לבד?
נתחיל מהסוף: אין דבר כזה. נסו לחשוב מה ידעתם כילדים על ההורים שלכם, מי הם היו, מה הם הרגישו. אם אתם זוכרים תקופות קשות שעברו עליהם, זה אומר שהם כנראה הוציאו אותן עליכם, צירפו אתכם למעגל הקושי. אבל גם אם הורה עובר תקופה כלכלית קשה והוא מוציא את העצבים על הילד, מבחינת הילד הוא בעצמו עובר עכשיו תקופה קשה - לא ההורה. זווית ההבנה של ילדים תמיד תהיה דרך האני שלהם, כל הווייתם מכוילת על ה"אני". אנחנו, אם נהיה ממש טובים בתפקידנו, נצליח לייצר להם דימוי עצמי גבוה (אני), יכולת עמידה בקשיים (אני והמטרות שלי), אופטימיות (אני והפרופורציות שבי), אמפתיה (אני והאחר), יצירתיות (אני והיכולת לפענח מרחבים חדשים ומשתנים) ואינטרס חברתי גבוה (אני כמשמעותי בתוך קבוצת השייכות).
וכאן נכנסת לסיפור הפתעה: הילד שיגדל אצל נותן השירותים המצטיין, אצל ההורה השקוף, יגדל בחוסר נוראי.
ילדים אמורים לפגוש את הגבולות שלנו. הכוונה אינה בגבולות מסוג "תעשה מה שאני אומר" כגון "תצא עכשיו מהבריכה" או "תלבשי מעיל", אלא באזורים בהם אנחנו מסתיימים והם מתחילים. ממש כמו פסי הפרדה על הכביש, אנחנו אמורים לסמן מי אנחנו או מה אנחנו לא מוכנים לעשות, בעיקר כדי שהם יוכלו להבין מה הם כן יכולים לעשות (ולא מה אסור להם לעשות).
לדוגמה, כשאני אומרת "בשעה שמונה וחצי בערב אני מסיימת לשרת ילדים, כי חשוב לי לקרוא/לחשוב מחשבות/לעבוד/להיות עם אבא/", ובשעה 20:10 אני מזכירה ושואלת אם יש עוד משהו שהם רוצים או צריכים, וב-20:28 אני אומרת שאני חייבת חיבוק אחרון כי עוד שתי דקות אני כבר לא אענה ולא אשרת ולא אביא רק עוד כוס מים או אשמע עוד סיפור חשוב - ואני זוכרת ביני לבין עצמי שזכותם להיות לא מרוצים, וזכותם גם לא להירדם, וזכותם להיות עם האחים שלהם או לשחק בחדר שלהם או אפילו להיות לצדי בסלון - סימנתי לעצמי גבול. זה הגבול שלי, לא שלהם, שעל בסיסו הם יבינו מה הנתיב שלהם ואיפה מותר להם לנסוע בבטחה – וכן, גם למחות זה לנסוע בבטחה. ובבוקר כשהם מתעוררים, אחרי שאתמול בלילה עמדתי ושמרתי על הגבול שלי בלי לצעוק ובלי להתרגז, אני פנויה להתרגש מהם, לעודד אותם, לסמן להם הצלחה אדירה שיש לה משמעות במשפחה, להגיד שלמרות הקושי הם הצליחו לאפשר לי זמן פרטי ושאין עליהם בעולם כולו - ילדים מתחשבים.
ואחרי שאני אומרת למתבגר שלי שאני לא רוצה לריב בבוקר על השעה שבה הוא מתעורר ולכעוס שבגללו אני מאחרת לעבודה, ואני גם שואלת אם יש משהו שיכול לעזור לו להתעורר, אני אצא מהבית בדיוק בזמן ואם הוא לא יספיק אני הכי אתבאס בשבילו שהוא צריך ללכת ברגל לבית הספר. כשהוא יפגוש בי לא מתעצבנת ולא מתחשבנת אלא רק יוצאת בזמן, הוא יבין ששם הבחירות שלו מתחילות, והן שלו ולא שלי. ופתאום אם הוא יאחר לבית הספר זו לא תהיה אשמתי, וגם אם הוא יצעק עליי שזו אשמתי, מה שהוא ישמע ממני זה שאני מבינה שזה מבאס אותו לאחר וזה בעיקר מראה בעיניי שהוא אחראי.
הקווים האלה שנסמן בכביש ההורות יהיו נתיבים שילמדו את הילדים שלנו שאנחנו קיימים במרחב, שיש לנו צרכים, שאנחנו יודעים להיות ברורים לגבי הצרכים שלנו ושזה לא אישי נגדם. לפעמים הקו יהיה מקווקו והם יוכלו לעקוף או לאותת ולעבור לנתיב שלנו: אלו יהיו המקומות שבהם נשתף אותם ביום הקשה שעובר עלינו, נבקש מהם עזרה לא כי אנחנו צריכים אלא כי הם ראויים לפגוש גם את הצורך שלנו, ראויים לקבל תודה או מחמאה גם על חמש דקות שבהן התחשבו, נתנו לנו ביס מהארטיק או סתם לא נדנדו. הם אמורים לחיות עם הורה שמכין לעצמו מדי פעם אוכל או מזמין מנה במסעדה שרק הוא אוהב, וכשהם גדלים הם אמורים לדעת איך לפנק אותנו בכוס קפה או להכין לנו כריך כשאנחנו עייפים וממש רעבים.
אנחנו, מצדנו, אמורים לא להתבלבל. לא לחשוב שבכל פעם שהם מוחים או לא עושים בדיוק את מה שאמרנו להם אז הם בודקים לנו את הגבול. הם פשוט הם. ילדים. וילדים אמורים לפגוש גבולות של אחרים ולהרגיש שגם אם הם דורשים או בוכים או לא מרוצים, אנחנו על הגבול שלנו שומרים. בדרך, אנחנו לגמרי יכולים להבין אותם ולהשתתף בצערם מכל הלב ואפילו לחשוב איתם ביחד מה הם כן יכולים לעשות .
תחושת הבדידות ששוכנת בהורות מקורה בהורה שמרגיש שהצרכים שלו לא נוכחים, שלא רואים אותו, שהוא נהיה סמרטוט ושהילדים רק רוצים עוד ועוד. אבל האחריות על חווית הסמרטוט גם היא היא שלנו. אנחנו חייבים לוותר על הציפייה שהם יהיו המבוגרים, שהם ידעו מתי די, שהם יפנו לנו מקום, ובמקומה פשוט לסמן לעצמנו נתיב במקומות החשובים.
הבדידות שלי תמיד מסמנת עבורי געגוע לילדות. תמיד כשאני פוגשת אותה, אכזרית וברורה כל כך, הבדידות הזאת לוחשת לי באוזן "תתבגרי, את כבר היית ילדה של מישהו. עכשיו הגלגל הסתובב ואת הורה. תשמרי על עצמך, כי בלעדייך לא תהיה להם בדידות כל כך מדויקת כשהם יהפכו להורים. אה, ותקבעי כבר קפה עם חברה".