כשילד נולד נפתח לנו בלב חדר עם השם שלו. בחדר הזה שוכנות המשאלות הכי עמוקות שלנו עבורו, ובראש רשימת המשאלות יהיה הלב שלו: שרק לא ישברו לו את הלב. שלא יחווה בדידות, בושה, כישלונות צורבים, קשיים, שלא ייעלב, שלא יפגע, שתהיה לו דרך קלה ושישמח בחלקו כי שמחה זה דבר שמרחיב את הלב. הבעיה בלב בתוך לב היא שבכל פעם שהילד הזה נתקל בשבר, גם הלב שלנו קצת נשבר. וכשהלב שלנו נשבר בשבילו אנחנו כבר לא במיטבנו, אנחנו כבר לא חדים מספיק כדי לייצר את מה שהילד שלנו צריך מאיתנו.
כשהם ממש צעירים, הלב שלנו יכול להישבר מזה שילד גדול עוקף אותם בתור למגלשה. אנחנו רואים את הפרצוף של התינוק שלנו מביט למעלה על הילד שעקף, נתקל לראשונה בחוסר צדק, מבין שהוא קטן ולכן לא עושה כלום, רק הסנטר שלו רועד. אנחנו מרגישים את חוויית חוסר האונים שלו ואנחנו מתים מבפנים. אחר כך מגיעות חוויות קשות יותר: "אף אחד לא שיחק איתי בהפסקה", "למדתי כל כך קשה ונכשלתי במבחן", "הוא נפרד ממני בסמס", "העליבו אותי", "לא שיתפו אותי", "הבריזו לי". לכמה מאיתנו התחשק לנסוע לבית של הילד שהעליב את הילד שלנו, או של הילדה שאמרה לבת שלנו שהיא שמנה ומכוערת, או של המורה שהעמידה אותו מול הכיתה וביקשה שיראה לכולם אם הוא עשה שיעורים - לדפוק להם בדלת ולהסביר איזו התנהגות איומה ומקולקלת הם הכניסו למרחב שלנו, ואם אפשר גם לשפוך נפט ולהדליק כי למי ששרף לילד שלנו את הלב יש עסק איתנו ועם הלב השבור שלנו.
אנחנו חושבים בטעות שהעובדה שנשבר לנו הלב שמה אותנו במקום אכפתי יותר, אמפתי יותר. אנחנו חושבים שזה שנשבר לנו הלב בשבילם אומר שאנחנו הורים קצת יותר טובים, כי איזה הורה יכול לעמוד מהצד, לראות את הילד שלו כואב ולא להישבר? אבל בעצם כשנשבר לנו הלב הם יודעים, והחדר שלהם שנמצא בתוך הלב שלנו מפסיק להיות מקום בטוח. לב שבור של הורה, גם אם הוא לא אומר מילה ורק מתבונן בך, זה אחד הדברים הכי מכבידים שילד יכול לחוות.
נסו רגע לדמיין פגישה עם חבר או חברה קרובה, מסוג הפגישות שאנחנו מזמנים כדי לפרוק קושי גדול. דמיינו את עצמכם מספרים ובוכים, מדברים את הכאב, ואת מי שיושבת מולכם נשברת גם היא: נשברת כי זה מזכיר לה את עצמה, כי זה נגע לה בבטן רכה, כי בתוך הסיפור שלכם שוכן גם כאב אישי וגדול שלה. ועכשיו חלוקת התפקידים משתנה קצת, כבר אין עוזר ונעזר ליד השולחן, יש רק שני אנשים שבורים. נסו לדמיין את עצמכם מספרים את אותו סיפור אצל איש טיפול, בקליניקה הבטוחה, ואת המטפל לוקח את הטישו אליו כי הוא לא יכול להסתיר יותר את ההצפה הרגשית שהוא מרגיש.
אם הלב שלנו ישבר, זה תמיד יהיה על חשבון הנעזר. שיברון הלב שלנו לעולם לא ישרת אותו באמת. יכול להיות שזה יעשה לו קצת נעים להרגיש שהסיפור הכואב שלו אכן מצליח להכאיב ברמה האובייקטיבית גם לאחר, אבל בשום אופן הוא לא ירגיש מחוזק או מובן, זה לא מה שיביא אותו לגייס כלים להתמודד. כי כשאנחנו נופלים איתם לתוך הבור אנחנו כבר לא יכולים לעמוד בפתחו ולזרוק להם חבל. אנחנו לא יכולים לעודד אותם, להצחיק, לייעץ או באמת להתמקד בקושי שלהם.
לב של הורים יכול להישבר בלילה, באוטו, בשיחה עם חברה, ועדיף לו שלא ישבר בכלל. נכון, אנחנו בני אדם, אבל אנחנו חייבים להבין שזה מכביד, שאין לזה ערך, שאנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו להיות הפצועים כשהם מדממים מהלב. ואנחנו צריכים להיכנס לדיבור צפוף עם עצמנו בעניין הזה, כי ילד שמרחמים עליו לומד לרחם על עצמו, וילד שמדאיג אותנו לומד לדאוג מעצמו, וילד ששובר לנו את הלב ישקול פעמיים אם לספר לנו על כאביו. אנחנו צריכים לנסות למצוא את כל הסיבות בעולם לא להישבר, להסתכל על הקושי שלו ועל הלב השבור שלו בחיוך אמפתי שמבהיר שאנחנו הכי מבינים בעולם את הבור שהוא נפל אליו - את הכאב או העלבון או הבושה, אבל אנחנו לא באמת דואגים. אנחנו מספקים לו את המבט שיודע שהוא בסך הכל עובר משבר, מתפתח בהצטיינות, חווה קשיים שכולנו חווינו, ואכן זה לא פשוט, אבל אנחנו כאן כדי לספר לו שזה רק מרגיש כמו סוף העולם. וכשהוא יצא מהבור - ולא, אין לנו ספק שהוא יצא מן הבור - הוא ירגיש קצת אחרת, והתחושות האחרות, החוויות הטובות שמחכות לו, ירפאו את הפצע. וכשיבוא פצע אחר ואיתו בור חדש להיחלץ ממנו, אנחנו תמיד נהיה שם בפתחו, פנויים ללב השבור שלו ולא לשלנו.
בלב שלי יש חמישה חדרים עם שמות של ילדים – חדר לאיל, חדר ליואב, חדר לליהי, לרונה ולשירה. בפתח הלב יש גם חדר עם השם של יובל, כי הלב הזה היה קודם שלו. הלב שלי מלא צלקות, קמטים וכאבים, שכולם בלי יוצא מן הכלל הופכים אותי למי שאני. כל הכישלונות, הפגיעות והאובדנים מאפשרים לי להיות שמחה יותר, חזקה יותר, להביט בחיים הקשים האלה בהודיה וביראת קודש. וברור שלפעמים אני שואלת את עצמי איך היו נראים החיים אם אימא שלי הייתה בחיים, אם אחות של יובל הייתה איתנו, אם התאומים שאיבדנו היו חלק מהמשפחה, אם ההתמודדויות הקשות עם כל אחד מהילדים שלנו היו נעלמות - מי הייתי אז? איך היה נראה יומי? אבל אז אני נזכרת באקס האחרון ששבר את לבי לפני שפגשתי את יובל ומודה לו שביטל את החתונה; נזכרת שהלכתי ללמוד את המקצוע האהוב עליי אחרי שהתרסקתי כי הבנתי שלהיות עורכת דין זה לא בשבילי; נזכרת בשנים שלקח לי להצליח ללדת ילדים חיים ובאימא שהקושי הזה גרם לי להיות עבורם; נזכרת באלו שאינם איתנו ושדווקא ההיעדרות הכל כך נוכחת שלהם היא צו שמחה בחיי.
ברור לי שהקשיים של הילדים שלי הם באופן עקיף גם שלי, אבל אני לא מתבלבלת בין התמודדות שלי עם קושי מסוים לבין ההתמודדות האישית של כל אחד ואחת מהם. הלב שלי שומר בתוכו את החדרים שלהם, ולכן אסור לו להישבר. ולהם אני מאחלת גם מכאובים לצד שמחות, כישלונות לצד הצלחות, צלקות מלמדות, כאבים מחשלים, ולרגע אני לא מאפשרת ללב שלי לכאוב אותם.