ישבתי מאחוריו וראיתי את הגב שלו זע באי נוחות. ראיתי איך במשפט אחד, שנאמר במתיקות דידקטית ובאסרטיביות אדיבה, נרצחה לה הנאת חייו, נרצחה לו החירות להסתכל על ההמבורגר כישות הוליסטית, נרצחה לו האשליה שהחזיק 16.5 שנה שהוא לא במועדון של אנשים שיושבים בקבוצות, חולצים נעליים, עולים על משקל ומשתפים באיזה פיתוי הם עמדו השבוע.
אז כשהוא ביקש את עזרתנו התרגשתי. בשיחה איתו הבנתי שהוא פגש מקרוב את המחירים והרווחים וכעת הוא מוכן ורוצה לעשות שינוי. הבנתי שאני יוצאת לחפש לו מסגרת נכונה לשינוי, לא כי אני רוצה ילד בריא יותר, יפה יותר, חזק יותר, אטרקטיבי יותר, אלא כי אני רוצה לאפשר לו לפתוח צוהר לדיאלוג הנצחי בינו לבין האוכל שלו: ליחסי האהבה-שנאה שיש שם, לתחושת הנחמה הגדולה ולתחושות האשם שמגיעות אחריה, לדימוי הגוף שלו, לגבריות שלו, לאהבה שלו את עצמו כמו שהוא ללא תנאים, לחוויית הצלחה, לחוויית איפוק, לחוויית שובע אמיתי ורעב אמיתי. והצוהר הזה יהיה פרטי שלו, וככל שהוא יבין שם את עצמו, אולי הוא ירגיש יותר שמח, יותר שלם. ואולי גם לא.
גופי הוא ברשותי, זוכרים?
כשתינוק נולד, אחת המערכות שעובדות אצלו באופן מושלם היא מערכת הרעב והשובע. הוראות ההפעלה הן פשוטות מאוד: אתה רעב - תצרח ויגיע אוכל, אתה שבע - תסגור את הפה, תסובב את הראש והאוכל יפסיק להגיע.
בשלבי הינקות יש משמעות עמוקה לבכי שמבקש אוכל: אתה תסמן את הצורך, והיקום יגיב למצוקה שלך. תחשבו איזה נס; נסו לדמיין את עצמכם מסמנים מצוקה כלשהי ליקום, והוא מגיב. כמה בטחון זה נותן, כמה תקשורת יש באינטראקציה כל כך בסיסית. אני מחפשת את המפתחות של האוטו - מבקשת מהיקום – מוצאת; רוצה לסגור עסקה חשובה - שולחת מסר ליקום – סוגרת; צריכה קצת שקט - שולחת ליקום - נגמר הרעש.
הביטחון המורווח הוא כפול: אחד - בעצמי, ביכולת שלי להגיד מתי אני רעב, בהכרות שלי את הגוף שלי, בידיעה שזה רעב. השני - בידיעה שכשאני אספר לאימא שיש לי צורך, היא תספק אותו, כי היא מבינה אותי, כי אני יכול לסמוך עליה, כי היא היקום ושנינו ביחד יוצרים שלם שאני עדיין לא יכול לייצר לעצמי לבד.
לכן, בכל פעם שאתם דוחפים לו כפית בלי שהוא ישים לב, נותנים בקבוק רק כי עבר זמן ולא כשהוא ביקש או מתעלמים מכך שכבר לפני חצי צנצנת הוא סגר את הפה וסובב את הראש, תזכרו שאתם פוסעים אל תוך החוזה הסמוי שלו מול היקום, מערערים מערכת שעובדת טוב, נכנסים לו לתוך המגרש ולוקחים לו את הביטחון שהוא נולד איתו. התפקיד שלו היה לדעת מתי הוא רעב ולסמן, והתפקיד שלכם היה לספק. עכשיו אתם עושים תפקיד שהוא לא שלכם, אתם אומרים לו - אני יודעת מתי אתה רעב, כמה אתה אמור לאכול, אני אספק גם אם תגיד לא, ואתה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לאבד את הקשר עם המנגנונים שלך ולפתוח את הפה, לגמור את המנה, לשמח את אמא.
איכשהו עם הצמא אנחנו בסדר, רובנו לא מזכירים להם לשתות, לא דוחפים להם מים, לא אומרים להם לסיים מהכוס, ואיזה פלא - הם לגמרי שולטים בזה, זה לא מתקלקל, זה לא מתערבב, זה נשאר פשוט וזה בעיקר נשאר שלהם ולא שלנו.
כשמדובר באוכל, המצב רק הולך ומסתבך. לתמונה מתחילים להיכנס מתוקים/סוכרים/חטיפים וכל משפחת "זה טעים נורא". הילד נפל בגינה וקיבל מכה? אין דבר ששוקולד קטן לא מעביר, קצת מתוק בפה וכבר לא כואב בברך. משעמם במסיבת יום הולדת? היי, יש את שולחן החטיפים. בכלל, שעמום נהיה נוח יותר ליד אוכל כי כשהפה לועס - או בגיל מאוחר יותר, כשתלך למטבח ותפתח את המקרר - אתה בעצם עושה משהו, אתה כבר לא בחוויה של כלום, אתה עסוק, אתה בעונג, והתסכול נשכח. הילדים רבים באוטו? שלפו שקית חטיף לכל ילד, רצוי כזה שישרוד את אורך הנסיעה, כי כשהפה עסוק הם פחות מרעישים, וכשנעים בגוף אז פחות רבים, ואז מה אם אי אפשר לשרוד נסיעה לסבתא בלי לארוז תיק אוכל מלא בכל טוב. על הדרך אתם תרגישו ממש סבבה עם עצמכם כי להכין להם זה תמיד מספק.
והנה, לאט לאט, החוויה של רעב ושובע כבר איננה מה שהייתה. האוכל פוסע אל תוך השדה הרגשי ולוקח את כל הרגשות השליליים בסיבוב, והדבר הכואב ביותר הוא שזה קורה כי אנחנו לימדנו אותם. אנחנו הכנסנו את ההתמכרות הרגשית כי זה היה לנו נוח, כי זה פתר מצוקה, כי ככה אנחנו עושים, כי קשה לראות ילד מתוסכל או כואב, כי אוכל זה דבר משמח, כי היו לנו כוונות טובות.
איך שומרים על הגבולות ולא על הגזרה
והנה מגיע השלב שבו ישמעו הקולות המבלבלים ביותר. הורה שיש לו ילד שמן מדי או רזה מדי ייתפס כמי שנרדם בשמירה, והקולות המבלבלים יסבירו לכם למה זו אחריות שלכם שהילד יאכל יותר או שהוא יפסיק לאכול. אתם אלה שנכשלתם אם אתם מסתובבים עם ילדה שמנמנה. "בטח אין להם גבולות", ילחשו הקולות, "למה נותנים לה גישה לארטיק שוקולד אם אפשר לתת לה קרח", "מסכן הילד, זה כמו לא לתת משקפיים לילד שלא רואה, הרי זה התפקיד של הורים", "היום הוא בן ארבע אבל כשהוא יהיה בן 14 זה יהיה מאוחר מדי".
הקולות המבלבלים בעצם אומרים: מה ההבדל בין לתת לו לראות טלוויזיה כל היום לבין לתת לו עוד תוספת בארוחת צהריים? אולי אנחנו באמת צריכים להתערב, לקחת אחריות, לעזור להם להיות רזים דווקא כשהם עוד לא מבינים את המשמעויות העמוקות והקודרות של להיות לא רזים?
ובתוך כל הסבך הזה עדיין לא דיברנו על תורשה גנטית, ועוד לא אמרנו מילה על הפרעות האכילה שלנו - על כך שאנחנו יכולים להרצות, להגביל ולחנך אבל בסוף היום הם יודעים; הם רואים אותנו דופקים בגט על השיש בעמידה, מוצאים את קרטון הגלידה הריק אחרי יום קשה, מרגישים את העיניים שלנו כשהם אוכלים יותר מדי ואת החרדות שלנו כשהם אוכלים פחות מדי. הם מבינים שהחוזה הופר, שאנחנו כבר במגרש שלהם, שלא בטוח שהם יכולים לסמוך על עצמם או על הגוף שלהם, שהם לא מספיק טובים/יפים/רזים/ייצוגיים בשבילנו, שלקחנו פיקוד על הגוף שלהם והם משוחררים, נדרשים רק לבצע - אנחנו נגיד מתי הם רעבים, מתי שבעים, מתי בא להם משהו מתוק ומתי הם צריכים להפסיק.
חשוב לזכור שיש לנו תפקיד משמעותי בשמירה על גבולות הגזרה: בכמות המתוקים שנרשה לאכול ביום, בשולחן שנערוך, באוכל הבריא הזמין שיהיה בבית, במודל שניתן להם (גם במודל האנושי שמראה להם שגם אנחנו לפעמים מתקשים להתאפק, או לחילופין מנצחים ומצליחים לאכול פחות שוקולד למרות שבא לנו את כל החפיסה), בהרגלים הבסיסיים של אכילה בריאה, של פעילות גופנית, של ארוחה משפחתית נעימה שמתמקדת בשיחה, בביחד, בצחוקים, בקידוש ליל שישי או בסיכום שבועי, ולא מתמקדת בצלחות של אחרים, בכמה או באיך הם אוכלים, באיסור לקום מהשולחן, באיומים שלא יקבלו קינוח אם לא יסיימו או בשלל טעויות נפוצות והרסניות.
ולא, אנחנו לא אמורים למלא את הבית במלכודות פיתוי מתוקות כשיש ילד שמתמודד עם איפוק, גם אם אחיו רזים וחטובים. וכן, אנחנו צריכים ללמד אותם מגיל צעיר שהגוף שלהם חכם ויודע - יודע מתי הם עייפים, מתי הם צמאים, מתי הם צריכים לשירותים ומתי מתחשק להם משהו מתוק או משהו מלוח. אנחנו צריכים ללמד אותם שהם יכולים לסמוך על הגוף שלהם כי אנחנו סומכים על הגוף שלהם, כי מהיום שנולדו הם ידעו, ואנחנו, אנחנו רק הקשבנו להם.
לשחרר זאת לא בחירה פשוטה
הבחירה שלי לא להתערב נתקלת יום יום בשאלת המחיר שהילדים שלי משלמים. אבל כשאני שואלת את עצמי למה אני בוחרת לשחרר את זה, למה אני לא מסתכלת להם בצלחת או מעירה להם כשהם לוקחים לעצמם תוספת, למה אני לא לוקחת אותם לשיחה ואומרת שחייבים לעשות עם זה משהו, שהם צריכים לרזות, התשובה שלי לעצמי היא מאוד ברורה. למרות הקושי והכאב שלי כאמא, למרות הרצון או הפנטזיה לתמונה משפחתית מושלמת עם ילדים רזים ואופנתיים, למרות שבהרבה מובנים זה יהיה לי אפילו יותר קל לקחת על זה פיקוד, לנהל את זה, להיות שוטרת המזון - למרות כל זה אני בוחרת לזוז הצידה ולאהוב אותם כמו שהם. בלי לשלם את המחיר של לנסות לתקן אותם, לשפר אותם, לבקר אותם ולשנות אותם, כי שם מבחינתי יושב משקל הרבה יותר כבד מעודף משקל. שם יושבים מחירים שאני לא מוכנה שהם ישלמו. וכן, זו בחירה לא פשוטה, אבל כמה מהאנשים הכי מגניבים, הכי מאושרים, הכי חכמים והכי אמיצים שאני מכירה קונים מידה XL.
"אמא, זה אחד המקומות הכי עצובים שהייתי בהם", הוא אמר כשיצאנו מהמפגש. אז אני אמשיך לחפש לו את התנאים שיאפשרו לו להגיע למטרה שהציב לעצמו, כי זה התפקיד שלי, כי הוא שלח קריאה ליקום ואני היקום שלו, כבר כמעט 17 שנה. ובחוזה שלנו התפקיד שלו הוא לרצות, לחלום, להתקדם, להשתפר, להתפתח, לגדול, והתפקיד שלי הוא להקשיב לו - לבכי, לקריאה, לנאמר ולפעמים ללא נאמר, ולעזור, לעודד, לייצר עבורו תנאי מגרש טובים, לסמוך עליו גם כשהוא עדיין לא סומך על עצמו, להאמין שהוא יכול גם כשקשה לו, ולתת לו לפגוש את החיים כמו שהם, עם המחירים והרווחים, עם הגנטיקה הנפלאה והאיומה שקיימת בתוכו, עם היותו שלם ולא מושלם בדיוק כמוני, ועם הידיעה שהוא בעל הבית של עצמו. אני פה רק כדי להיות לו יקום שייתן לו מענה.