"תגיד, אתה לא מתגעגע להתחלה? כשהיינו מאוהבים? כשהיו לך פרפרים בבטן ודפיקות בלב והרגשת שבכל מפגש אתה הולך ומתאהב?", שאלתי יום בהיר את בעלי לשעבר. "זוכר, אבל רק זה חסר לי עכשיו, כל הלחץ, והחרדות, האי וודאות, למי יש כוח לזה?", הוא ענה בנונשלנטיות.
הבנתי אותו. אחרי הכול לשים את הלב שלך בידיים של מישהו חדש זה חתיכת אומץ. בסופו של יום, כולנו רוצים להגיע ליציבות מרגיעה - כזו שתאפשר לך לנוח מהרהורים בלתי פוסקים כמו "הוא באמת אוהב אותי? אבל באמת?" ולתהות כל הלילה למה הוא מחובר/ת בוואטסאפ בשעות לא שעות ולמה הוא לעזאזל לא מקליד/ה!
כל מה שאנחנו מחפשים זה קצת שקט, להיטמע במישהו, לרבוץ על הספה, לצפות בשף מחמד ולאכול שקדי מרק.
אבל מה עושים אם בכל זאת משהו חסר? משהו בדלקה נכבה והשגרה הופכת לשגרתית לאללה? איך משחררים, בעל, חתול עם נשירה תמידית, דירה עם חניה ומרפסת בלב תל אביב רק כי כבר לא סבבה? איך עוזבים הכל, אחרי 13 שנים ביחד וצועדים אל הלא נודע? זה נכון שצריך להילחם על הקשר ככל שניתן, אבל אם זה מרגיש כמו חבר, נראה כמו ידיד, ומזכיר שותפים לדירה, אז כנראה זה לא זה, כפרה.
לקח לי הרבה זמן להבין את זה אבל בסוף זה קרה. ביום שהבנתי שהגבר המקסים הזה שעומד מולי הוא לא האבא של הילדים שלי - אזרתי אומץ ושחררתי. צעדתי אל הלא נודע בחיל ורעד. לבד בעולם.
"טוב לי לצום איתך"
את "אשטי" פגשתי ברגע בו כלו כל הקיצים וזעקתי לאלוהים שאני לא מעוניינת יותר בגברים. המחשבה שליוותה אותי הייתה שאם בעלי לא אוהב אותי, אז מי יאהב אותי עכשיו? אם הגבר שהבטיח בחולי ובעוני, קבל דודים וקייטרינג יוקרתי, חזר בו מהבטחתו - אז מה שוות הבטחות? ומה זאת אהבה? ומה היא מבקשת חוץ מלהשתין עליי בקשת? כל שיר אהבה הפך לסיוט מתמשך שהתנגן לו בלופים והבנתי שמרוב בכי לא רואים את האופק .
"זוז", אמרתי לו," עוד 'אשטי' יחשוב בטעות שאנחנו זוג".
"את לא נורמאלית", הוא צחק. "הרגע אמרת שאת לא רוצה לשמוע יותר על גברים, אהבה וזוגיות".
"נכון", עניתי, "אבל מדובר פה בחתיך וזה דוחה רחמים עצמיים, כידוע".
הייתה רק בעיה אחת, אשטי לא הבחין בעצם קיומי. אבל אני לחלוטין הבחנתי בקיומו הגבוה. כשהבחורה שישבה לצדו הואילה בטובה לפנות את המקום, זינקתי מיד לכיוונו. ברגע שהתחלנו לדבר, ידעתי שהוא בא אליי ובשבילי. אחר כך, הוא רצה לקחת ספר מהחדר שלי ופשוט עמד בפתח כמו נסיך אצילי והמתין לקבל את אישורי.
בניגוד לגברים אחרים, הרגשתי עם אשטי בנוח מיד ונתתי לו לשמור עלי. כשהוא צם בכיפור, רציתי גם (דבר שבעבר לא היה עולה על דעתי וקיבתי, בטח לא בהודו). הוא מצדו לא לחץ ורק אמר "תעשי מה שטוב לך נשמה", ופתאום קלטתי שזה מה שטוב לי. "טוב לי לצום איתך", עניתי.
משהו ברוגע שלו כבש את לבי. מעולם לא ראיתי בחור צעיר וטמיר, עומד על רגל אחת כשהוא נשען על עמוד בתוך תור של הודים קוצפים ושועטים וקורא ספר להנאתו. דבר לא הזיז אותו משלוותו, הכול זרם בקצב של אשטי וזה בדיוק הקצב לו הייתי זקוקה. אשטי לימד אותי שוב מה זאת אהבה ומה היא מבקשת - אהבה. הוא נשא אותי על כפיו אל המיטה, חיבק אותי כשהיה לי קר, החזיק לי את היד כשפחדתי בחושך, הוא שר לי שירי אהבה, הצחיק אותי בבדיחות מטופשות והסתכל לי ישר בתוך העיניים.
"הייתי בטוחה שזהו, גם הוא נוטש את המערכה"
יום אחד בבוקר, קמתי ואשטי לא היה בחדר. הייתי בטוחה שזהו, גם הוא נטש את המערכה ולא ישוב עוד. אחרי שכבר תכננתי איך אני ממשיכה לבדי בעולם קר ומנוכר, הוא חזר עם ספר חדש, נכנס למיטה והחל לקרוא. כאילו היה שם תמיד. צחקתי והבנתי שהנסיך הזה פשוט הזכיר לי עצמי - ועצמי זה בדיוק מה ששכחתי.
אז הנה משהו שלמדתי על בשרי - כן קיים יצור כזה בעולם שיכול להכיל אותך, כן, את כולך, ולא, את לא דרמה קווין, ואת לא "טו מאץ' טו הנדל", את לא רגישה או היסטרית מדי. את ממש לא יותר מדי והדעות שלך לא כאלה מפחידות (או שכן, אבל למי אכפת כשאוהבים באמת). כשאוהבים באמת מתפייסים מהר, ולא משאירים תכתובות על המקרר. אשטי עושה בדיוק את זה ועוד הרבה יותר.
אני לא באמת יודעת מה יהיה בעוד עשור. יכול להיות שגם כאן התשוקה תתפוגג ואני שוב אהפוך לזוג תחתונים אפרורי. אבל אני רק יודעת שעם אשטי יש לי דבק ראשוני אחר. אתם יכולים לקרוא לזה סקס. או משיכה. או להט. או תשוקה. אבל המגנט הזה בינינו הוא הדבק שאם הוא חסר - הכל מתפורר.
הכותבת היא מאמנת אישית, לזוגיות והעצמה. חפשו אותי בפייסבוק - Noam betser