אף פעם לא הייתי מהילדות שחולמות על יום חתונתן. לא על איך שהשמלה תראה, לא על איפה אתחתן או מה יגישו לאכול ומה יהיה השיר שלי בחופה. שום דבר מזה לא עניין אותי. הדבר היחיד שעליו חלמתי הוא שיהיו לי משפחה וילדים, שלושה ליתר דיוק, לא פחות ולא יותר. ייחלתי למשפחה כמו זו שגדלתי לתוכה – אימא, אבא, אחים ואחיות. היה לי ברור שזו המשפחה האולטימטיבית וכזאת אני רוצה לעצמי. נחמד לחלום.
כשאלה הייתה בת שנתיים וחצי בערך, היא התחילה לבקש ממני אח או אחות. הייתה מסתובבת עם כדור או בובה קטנה מתחת לחולצה שלה ומספרת שיש לה אח קטן בתוך הבטן. זה גמר אותי מבפנים. בגיל ארבע היא כבר ניהלה איתי שיחות ומו"מ על העניין. "תעשי לי אח ואני מבטיחה שאהיה ילדה טובה, אני אעזור לך לגדל אותו, ואחליף לו חיתולים", היא אמרה ואני נגמרתי עוד קצת.
התחלתי לקרוא המון מאמרים בנושא ילד יחיד. האם זה טוב, האם זה רע, מה זה עושה לילד לגדול ככה. נאחזתי במאמרים שהיו בעד עניין הילד היחיד, מאמרים שטענו שילדים יחידניים הם חכמים יותר, פחות מפונקים ויש להם עולם פנימי עשיר יותר. במקביל ניסיתי להדוף ולקטול את המאמרים (שהיו לצערי רבים יותר) שעסקו בכמה חשוב לילד לגדול עם עוד אחים.
לקראת גיל 40, כשהבנתי שאני רגע לפני "סגירת הבאסטה", החלטתי לנסות לדבר עם אורן על העניין. ישבנו על ספסל בגינה הציבורית וסיפרתי לו את מחשבותיי. הצעתי לו שנביא ביחד אח או אחות לאלה, זה היה נראה לי הכי הגיוני והכי נכון. חשבתי שאם כבר, אז עדיף שזה יהיה ילד מאותו אבא ואימא. אורן סירב בהתחלה ואחר כך אמר שיחשוב על זה. הנחתי לו.
ואז הוא פתאום נהיה בעניין, אבל אני קצת פחות. בדיוק התחלתי קשר חדש והטיימינג היה מאוד בעייתי. כך חלפו להן שנתיים נוספות. בשלב מסוים עברה בי מחשבה לעשות את זה לבד באמצעות הפריה מלאכותית, אבל המחשבה שיהיו לי שני ילדים שלאחת מהן יש אבא נוכח בתמונה ולשני לא - הייתה קשה ונראתה לי בעייתית. לאט לאט נעשה ברור שחלום הילד הנוסף הולך ומתרחק ממני.
"אבא, אנחנו צריכות את הזרע שלך"
בהיותי אדם פרקטי ורציונלי, הצלחתי לשכנע את עצמי שככה הכי טוב. מי בכלל צריך עוד הריון, בחילות, צרבות, בצקות? מי רוצה להשמין שוב, להימנע מאלכוהול ובכלל - הריון זה זוועה! זה כמובן ממש לא מה שקרה לי בהריון עם אלה, שהיה מושלם ונעים, ולא סבלתי מאף אחת מהתופעות הנ"ל, אבל כשאת משכנעת את עצמך ממש טוב את בוחרת לשכוח דברים. אמרתי לעצמי שלהביא פתאום תינוק חדש הביתה יהיה סיוט. עד שהחיים שלי חזרו למסלולם – איך אוכל לחזור שוב ללילות נטולי שינה, החלפת חיתולים, הנקות, עייפות מצטברת. לא תודה.
אבל מהצד השני, עמדה מולי מישהי משכנעת לא פחות. כשאלה הייתה בת שש ניהלנו את השיחה המיתולוגית על "איך מגיעים ילדים לעולם". סיפרתי לה את סיפור הביצית והזרע והחיים החדשים שנוצרים בעקבות המפגש. באותו שבוע, היא עשתה את אותה השיחה גם עם אורן. כלומר, בערך. היא פשוט אמרה לו: "אבא, אתה שומע רגע, אני ואימא צריכות את הזרע שלך. אז תביא לי אותו ואני אביא אותו לאימא בשביל שהיא תוכל להביא לי אח קטן". הסיפור הזה הצחיק אותי מאוד אבל גם עשה לי עצוב בלב. כמה פשוט זה נראה מתוך עיניה התמימות של ילדה בת שש.
גם הסביבה לא נשארה שקטה. "את חייבת להביא עוד אח או אחות לאלה", אמרו לי. "זה חשוב גם בשבילך וגם בשבילה", הקשו, ולא ויתרו: "מה את מדברת, את עדיין צעירה, בת דודה של שכנה שלי הביאה ילד בגיל 46".
בחברה שלנו קשה לקבל דברים שיוצאים מגבולות הנורמה. בעוד שבאירופה זה ממש בסדר ואף מקובל לגדול כילד יחיד, הרי שבארץ מדובר בדבר שהוא כמעט לא נורמלי. במדינה הים תיכונית החמה והסוערת שבה אני חיה לכולם יש מה להגיד וכולם אוהבים להיכנס לתחתונים של השני.
ובכל זאת, כמו שידוע – אין לי עוד ילדים מלבד אלה בת התשע. היום אני שלמה לגמרי עם המקום שבו אני נמצאת, יש לי ילדה גדולה ועצמאית, וכשאני מבלה איתה יש לנו זמן איכות מדהים של אימא ובת. "לורליי ורורי" קוראות לנו חברותיי, ואכן אנחנו מתנהלות ממש כמו בנות גילמור: חברות טובות שמדברות על הכול. נכון שמדי פעם היא מדברת איתי על הרצון שלה באחים נוספים, ואני יודעת שלפעמים היא מרגישה בודדה, אבל היא מקבלת את מלוא תשומת הלב שלי, בלי הסחות דעת ובלי מתחרים נוספים, וגם היא למדה לאהוב את העניין.
גיליתי שיש המון פלוסים בכך שאלה היא הבת היחידה שלי ובזכות זה פיתחנו קשר עמוק ומיוחד. החיים שלי מלאים וטובים. אמנם הבחירות והוויתורים שעשיתי לקחו אותי למקום אחר ממה שחשבתי שאגיע אליו, אבל נכון להיום המקום הזה מתאים לי מאוד.
