בסוף השבוע שעבר התקשרה אליי חברה רחוקה, אימא גרושה לשני ילדים, ובישרה לי שהיא מזה מספר חודשים היא בקשר זוגי ומאוד משמעותי עם אב גרוש פלוס שניים ושהיא רוצה להתייעץ איתי על משהו. ״אנחנו חושבים לעבור לגור ביחד״, היא הודיעה. "ויש משהו שמטריד אותי ממש...תגידי, אחרי כמה זמן הרגשת בנוח להעיר לבנות של בן זוגך על דברים שקשורים לחינוך?״.
״אז את בעצם לא שותפה לחינוך שלהן?״ היא שאלה מופתעת.
"בטח שאני שותפה. ולא תמיד רק בגלל מה שאני אומרת להן. אני הרי בכל זאת מלווה את ההתפתחות שלהן כמה שנים טובות. ואם אני משמיעה את דעותיי בנושאים שונים ואם אני לא מוכנה להיות רק החברה שלהן וגם דורשת מהן דברים אצלנו בבית, ואם הן רואות את מערכת היחסים שיש לי עם אביהן, אז אני מאמינה, לא, בעצם אני בטוחה, שאני משפיעה על החינוך שלהן"
בניגוד לאנשים שמאמינים שבני הזוג החדשים צריכים להיות רק חברים של הילדים ולא להתערב בשום דבר שנדמה שקשור לחינוך, אני מאמינה אחרת. לדעתי גישה כזו תהרוס תוך זמן קצר את הזוגיות. משתי סיבות עיקריות: האחת, היא שיהיה צד שירגיש לא בנוח לדבר ולהתנהל טבעי בבית שלו ולאורך זמן ייווצר תסכול שיפגע בקשר. השנייה, למרות שאולי זה נשמע לא הגיוני, הילדים של בני הזוג, רוצים להרגיש שלבן/ת הזוג של ההורה שלהם אכפת מהם, ולפעמים הדרך הכי נכונה להראות אכפתיות זה לבקש מילד לכבד אותך.
כן נכון, התחתנתי עם עסקת חבילה אבל לא חתמתי על שום סעיף בחוזה שאמר: ״גברת, בכל הקשור לילדים שלי לעולם לא תהיה לך אפשרות להגיב, לא תוכלי להתערב בשיחות שלנו ובימים שהבנות שלי נמצאות תעשי טובה ותשתדלי לשמור על השקט״. סליחה, אני אולי אדם מבין, מכיל, אוהב, אמפתי ודואג אבל מעולם לא הייתה לי כוונה להשתיק את המחשבות שלי.
זה ברור שכאשר מדובר בקשר שהחל כשהילדים היו צעירים מאוד, כמו הקשר שלנו, אז ההשפעה יותר גדולה, מאשר על ילדים מבוגרים שהוריהם נכנסנו למערכות יחסים בפרק ב' כשהם היו מתבגרים. וכמובן שיש חשיבות לזמן שבו הם מבלים במחיצת בני הזוג החדשים. במשמורת משותפת, למשל, יש סיכוי גבוה יותר להשפעות של בני הזוג החדשים. אבל בכל מקרה, ההמלצה ״תהיי רק חברה שלהם ואל תעזי לחנך אותם״ היא מאוד 'פוליטיקלי קורקט', אבל בפועל לא פרקטית.
זו הייתה אחריות שלנו, שלי ושל בן זוגי, למצוא את המינון הנכון שיהפוך אותי מ״רק חברה״ לדמות סמכותית לא מפלצתית. יש נושאים ברורים שאני לא אתערב בהם. למשל סוגיות הקשורות לבית הספר. למשל בכל מה שקשור לאימא שלהן. למשל במה שקשור לסוגיות בריאות שלהן. אם ישאלו אותי אני אגיד את דעתי, אני אשמח לעזור, אבל אני לא אכניס את עצמי לסיטואציות האלו מראש.
אבל יש דברים, בעיקר בכל מה שקורה בתוך הבית שלנו, שאני בפירוש אומרת מה שאני חושבת ומרגישה. אז כן, לפעמים אבקש מהן לסדר את החדר, להוריד צלחת לכיור, לתלות מגבת רטובה לייבוש. לדאוג לסדר קצת אחרי שהן מכינות עוגות במטבח והופכות אותו למטבח מאסטר שף, רק מבלי שיש עוזרי הפקה לנקות ולסדר אחריהן.
לפעמים אני חושבת: "זה לא קשור אלייך אל תתערבי!"
עם השנים למדתי שהעובדה שאני כן מהוה דמות חינוכית משפיעה רק לטובה על הקשר שלי ושלהן ובעיקר על הקשר שלהן עם האחים שלהן, שלמרות שהם יודעים שהאחיות שלהם גדלות בשני בתים (מאוד שונים) בבית שלנו מצפים מכולם לאותם הדברים. ולמרות הכל, יש אזור אחד שהוא תמיד אזור בעייתי, אזור הדמדומים, קרקע פורייה ביותר למריבות זוגיות, והוא אזור המריבות שלהן עם אבא שלהן. כשהבנות של בן זוגי, רבות לידי עם אביהן, אני נעה בין שלושה מצבים רגשיים:
לפעמים בא לי להתכסות מתחת לשמיכה ולהגיד לעצמי - זה לא קשור אלייך אל תתערבי!
לפעמים בא לי לרוץ לילדה ולחבק אותה ולהגיד לאבא הנחמד שלה שהוא קצת מגזים עם החינוך שלו!
ולפעמים בא לי להצטרף להטפה שלו ולהגיד לה ״מתוקה, הערנו לך על זה כבר אלף פעם אולי די לאתגר אותנו?"
והאמת? האמת היא שאני מוצאת את עצמי פועלת בשלושת המצבים. השנים והחיים בתוך המשפחה הזו, לימדו אותי מתי ואיך אני צריכה להתנהג באותו הרגע ומה ״מותר״ ו״אסור״ לי להגיד. ועדיין אני בת אדם ולא מכונה. לפעמים אני טועה. היו מצבים שחציתי את הגבול ובן זוגי העמיד אותי על מקומי ולעומת זאת היו גם רגעים שהוא הודה לי מכל הלב על שהייתי שם בשבילם ויכולתי לראות בעיניים שלו שהוא מעריך אותי על שאני לא מפחדת להיכנס לזירות הקרב שלהם.
אין באמת נוסחה אחת ברורה לתפקיד שלי ואני מאמינה ששני בני הזוג צריכים למצוא את הנוסחה שמתאימה לזוגיות ולבית שלהם. אבל דבר אחד אני יודעת והוא מנחה אותי תמיד – שאני צריכה לפעול מתוך אהבה. ממקום כזה גם כאשר אני טועה, אני תמיד יכולה לתקן.
*מיכל איסט אלון היא בעלת M.A בלימודי משפחה ודוקטורנטית בלימודי נשים, בעלת קליניקה פרטית בתל אביב לייעוץ לזוגות ומשפחות פרק ב'. לדף הפייסבוק