מיד התייחסתי לילדים שלנו ולילדות של בן זוגי מנישואיו הקודמים כאחים לכל דבר. כבר מהרגע הראשון נתתי לבנות להיות חלק מהאירוע המכונן של חיי - הולדת בני הבכור. עשינו את כל ההכנות כבר בהריון שלי ותמיד דיברתי עליהם בשפה המביעה חיבור וקרבה. כשילדתי היה לי ברור שארצה שהן תבואנה לבקר בבית החולים והן אכן באו.
אבל על אף כל ההכנות, לא באמת הכנתי את עצמי לגודל המורכבות שציפתה לי לאחר שחזרנו עם התינוק המשותף הראשון הביתה. הייתי אימא צעירה שהתמודדה במקביל גם עם הולדת עצמי מחדש כאם וגם עם הרצון להמשיך ולעשות את כל מה שהייתי רגילה לעשות בבית שלנו לפני הלידה.
היו את הדברים שתמיד היו באחריותי כמו מקלחות, סירוקי שיער של הבנות ועזרה עם הבגדים. ואת הדברים שהיו באחריות בן זוגי כמו הסעות, הכנות אוכל, שיעורים השכבות. פתאום הבנתי שקשה להצליח גם להמשיך ולתת לבנות את כל תשומת הלב שהיינו רגילים לתת להן באותם ימים וגם להתרגל לסיטואציה החדשה. העובדה שהן הגיעו אלינו רק פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני, תמיד השאירה אותנו עם תחושות לא פשוטות של נקיפות מצפון.
מה אכפת לך? הן לא הילדות שלך!
הבעיה עם 'מעברים' היא שאתה לא תמיד ערוך להם כמו שצריך. וכמו שילדים להורים גרושים סובלים ממעברים כך גם המבוגרים שחיים איתם וגם האחים החדשים שלהם. בניגוד לחברותיי האימהות הטריות, לא יכולתי לוותר על התפקידים שכבר היו לי. בכל פעם שהיה לי קשה לקום בבוקר אחרי הנקה בלילה ולעזור לבעלי להתארגן בבקרים, הרגשתי מצפון.
המדהים היה, שלא קיבלתי שום הכרה מהסביבה לרגשות שלי. אפילו בין החברות הכי קרובות שלי התגובות היו ״למה את בכלל מתעסקת בזה? מה אכפת לך, הן לא הילדות שלך!", "למה את לא דואגת שיגיעו פחות? יש לך כבר ילדים משלך וזהו. זה ברור שעכשיו תהיו עסוקים בילד שלכם".
התחלתי לחשוב שכך בדיוק מתרחקים ילדים מאבותיהם. גם כך הם רואים אותם פחות בגלל מציאות מעוותת של תפיסות וחוקים ואז האחים החדשים נכנסים לחיים, הברדק חוגג, הילדים מרגישים כאורחים בבית של אביהם, הם רוצים לבוא פחות, הם מקנאים, האישה החדשה מתעייפת ועם השנים נוצר מרחק. יכולתי לראות בבירור את הקושי של בן זוגי ואת הפחד שלו מפגיעה רגשית בילדות.
ידעתי שיש לי הרבה חלק באופן שבו ייראה העתיד המשפחתי שלנו. אם אני אהיה אמא שרואה רק את הילדים שלה מעתה, אני אתרחק וזה ייצור בעיות בזוגיות שלי, אבל אם אני אמשיך לראות בכולם מקשה אחת זה יישאר מהודק.
זה דרש ממני המון תכנון, חשיבה וגם הרבה עבודה על עצמי. הבנתי שאסור לי לגונן מדי על התינוק שלי, לא להלחיץ את בן זוגי לתת לי כל הזמן תשומת לב ולעשות סצנות בסגנון ״אני נשברת מהעומס כשהן נמצאות", זה דרש ממני להתנהג לכולם בצורה שווה וזה בעיקר דרש ממני להוציא את המקסימום החיובי מהזמן המשותף של כולנו.
רציתי להסתכל על הילדות האלו כמו שהן. זה אמנם לקח לי זמן, אבל גיליתי את הטיפים הטובים ביותר כדי לאהוב ילד לא שלך:
נתינת חינם. ללא תנאי ומבלי להתחשבן. מה שאני נותנת להן, אני לא מצפה שיחזור אליי .
בכל פעם שאני מרגישה שאני כועסת עליהן, אני בודקת שאני לא כועסת על משהו שקשור לאבא שלהן או אפילו לאימא שלהן. לרוב אני מגלה שיש קשר. לכן ההמלצה שלי היא במקום לכעוס על ילדי בן/ת הזוג: לכו לטפל בזוגיות שלכם.
מצד שני לפעמים, מותר לי לכעוס! מי שלא כועס גם לא אוהב. אם כל הזמן תנסו להיות רק נחמדים לא תצליחו להיות אמיתיים והילדים ירגישו את זה. אבל! דאגו אחרי שאתם כועסים גם לקרב. לחבק. להגיד מילה טובה. להשאיר ילד עם התחושה שאתם כועסים עליו היא לא טובה לכל ילד. גם ביולוגי וגם לא.
קשר דם זה מיתוס. לא צריך קשר דם וגנטיקה כדי לאהוב. קחו לעצמכם זמן ותלמדו להכיר את הילדים האלו . נסו לא לשפוט אותם ולבקר אותם בגלל ההורים שלהם ובגלל שהבית השני שלהם שונה משלכם. ילד הוא נשמה והיא לחלוטין לא קשורה רק לחינוך ולגנטיקה שלו. אם תצליחו לראות את הפנים שלהם, תגלו עולם שדווקא מאוד מתחבר אליכם. עבורי, אין מקריות בעולם ואם דווקא אתם הפכתם להיות ההורים השותפים של הילדים האלו- יש לכך סיבה- מצאו אותה.
ילדים לא צריכים להרגיש אורחים בבית של ההורים שלהם, גם אם זה בית שהם נמצאים בו פחות. דאגתי לתת להן מקום והרגשה שהן שייכות תמיד לבית שלנו ולחיים שלנו. בחרו את המילים שאתם משתמשים בהן ודאגו שאלו תהיינה מילים המביעות את השייכות שלהם לבית.
למדתי לבטל אגו. פחות להיעלב. פחות להרגיש קורבן. קשה לכם? זכרו שזו הייתה בחירה שלכם ואף אחד, בטח לא הילדים, אשמים בכך.
*מיכל איסט אלון היא בעלת M.A בלימודי משפחה ודוקטורנטית בלימודי נשים, בעלת קליניקה פרטית בתל אביב לייעוץ לזוגות ומשפחות פרק ב'. לדף הפייסבוק