כבר בדייט השני כשנהיה קצת פחות מביך, שאלתי אותו: ״אתה רוצה עוד ילדים? כי אם לא, אז תדע שאין לנו מה לחפש יחד ותחסוך ממני את בזבוז הזמן״. הוא ענה לי בישירות: ״אני רוצה, אבל לא כרגע. הילדות מאוד קטנות״.
זו הייתה תשובה כנה שהעניקה לו הרבה נקודות בונוס מבחינתי. לשמחתי גם התחברתי לתשובה כי גם אני רציתי עוד קצת זמן בלי. בדיוק סיימתי תואר ראשון ורציתי להתחיל את השני, לא הרגשתי שהזמן דוחק ולא היה לי שום לחץ רציונלי לילדים משלי.
לצד כל אלה, החלו להטריד אותי מחשבות אובססיביות על הורות ביולוגית. דאגתי פתאום שאין מהות ליחסים שלנו ללא ילדים. פחדתי שהוא עצוב בזמן שהבנות שלו לא נמצאות אתו ושהבית הופך להיות ריק וחסר חיים. מצאתי את עצמי מנסה לדחוף בכוח עוד ועוד תכנים לזוגיות שלנו רק כדי שנהיה עסוקים. הראש שלי היה טרוד במחשבות על אימהות, אבל המחשבות האלו נעו בשני כיוונים סותרים: מן הצד האחד ראיתי את עצמי בהיריון, דמיינתי איך נצרף עוד ילד למשפחה הקיימת ונהפוך ל'משפחת בריידי' של הרווקה והגרוש.
אבל בצד השני, היו אלה כל אותם פחדים שקדחו בראשי ולא נתנו לי מנוח. החלו שאלות טורדניות על כמה ילדים הוא ירצה וכמה נוכל להרשות לעצמנו כלכלית. שאלתי את עצמי האם הילדים שלי לא יהיו עצובים בימים שהאחיות שלהם לא יהיו איתם. פחדתי שזה יפגע בהתפתחות שלהם. דאגתי מאוד שהורים של בעלי שיהיו הסבא וסבתא שלהם, יאהבו את ילדינו המשותפים פחות כי הם כבר מאוד קשורים לבנות שלו. היו לי המון שאלות על איזו אימא אני רוצה להיות. האם אהיה אחת שמאפשרת הורות שוויונית או כזו שרוצה להיות כל הזמן בשליטה? לגביו לא היו לי הרבה שאלות. הוא כבר הוכיח לי איזה מין אבא הוא, וזה רק גרם לי לרצות להוכיח איזו אימא נפלאה גם אני אהיה ופחדתי שלא אוכל לשחרר.
"פתאום הפסקתי להיות נחמדה וזורמת"
הדבר הראשון שקרה בעקבות מחשבות טורדניות אלו הוא שהתרחקתי מהבנות שלו. פתאום הפסקתי להיות נחמדה וזורמת. כל הזמן חשבתי על הילדים העתידיים שלנו והיה לי פחד ש"האימהות הביולוגית שלי" ו"האימהות השותפה" שלי יפגעו אחת בשנייה. כאילו שאין אפשרות לשתי הזהויות האלו לחיות במקביל ובשלום. לא שמתי לב שבזמן שדאגתי שהלב שלי לא יוכל לאהוב גם ילדים שלי וגם ילדים לא שלי, למעשה פגעתי בילדות שכבר קיבלו ממני אהבה, התרגלו אליה והיו צריכות אותה.
הייתי מגיעה הביתה והולכת להסתגר בחדר עם העבודה והלימודים שלי. ברציונל יכולתי להבין שאני לא מתנהגת כראוי, אבל הרגש שלי לא הצליח להדביק את הפער עם הראש. ככל שהייתי עסוקה באופן אובססיבי בכמיהה לילד משלי, כך הלכתי והתרחקתי מהבנות שלו ובעצם כך גם ממנו.
האם אני כל כך רוצה ילדי ששכחתי בכלל למה אני בזוגיות הזו? האם שכחתי שילד זה רצון של שניים ולא רק שלי? לאט לאט הפכתי את הפחדים והחולשות לחשיבה חיובית ותוספת משמעותית לביטחון העצמי שלי. לכל השאלות ששאלתי, מצאתי לשמחתי תשובות הגיוניות שגרמו לי להבין שאנחנו נתמודד עם כל דבר בזמן שלו. הזכרתי לעצמי שלא משנה אם יהיו לנו ילדים או לא, אני בזוגיות הזו כי בחרתי להיות בה ורציתי להמשיך ולהעניק מעצמי לבן זוגי ובנותיו.
בו ברגע שהרגעתי את הכמיהה לילד, נפתחתי חזרה לבית שלנו, לילדות ואליו. הצעת הנישואין הגיעה זמן קצר אחר כך, וגם היריון ראשון. הוספנו תינוק משותף למשפחה המשולבת שלנו.
הטיפים שלי לילד משותף בפרק ב':
1. ילד משותף לא צריך להגיע כדי "לסדר" את הבעיות בקשר. הוא לא תחליף למהות הזוגית. הוא צריך להגיע מבחירה ורצון.
2. ילד משותף מצריך חשיבה מוקדמת עליו. כשיש כבר ילדים, צריך לחשוב קודם עליהם ומתי הזמן המתאים (פחות או יותר) להכניס לחייהם עוד אח/ות.
3. כדאי להגיע למצב בו שני הבתים מיוצבים. אין צורך להגיע למצב אידיאלי אבל פחות או יותר רוגע בבתים.
4. שני בני הזוג צריכים לרצות ילד. אני מכירה הרבה זוגות בפרק ב׳ שצד אחד מאוד רצה ולחץ והצד השני לא היה מוכן לכך בכלל. ללא עזרה מקצועית התוצאות יכולות להיות הרס הזוגיות וכמובן פגיעה בילדים. יש חשיבות גדולה ליכולת של שני בני הזוג לדבר אחד עם השנייה על הרגשות שלהם ולהיות אמיתיים.
>> בפעם הקודמת: "האם אני האם החורגת המרשעת מהאגדות?"
*מיכל איסט אלון היא בעלת M.A בלימודי משפחה ודוקטורנטית בלימודי נשים, בעלת קליניקה פרטית בתל אביב לייעוץ לזוגות ומשפחות פרק ב'. לדף הפייסבוק