"22 שנה סבלתי עם אשתי ולא אמרתי מילה. סבלתי בשקט. לא רציתי לפרק את המשפחה כי הילדים היו קטנים. חיכיתי שיגדלו ותכננתי בראש איך אני עוזב וחי את חיי בשקט.
"פעם אהבתי אותה אבל בחלוף השנים ממש לא סבלתי את נוכחותה. הייתי הולך על ביצים ונזהר ממריבות. רק מרצה ומרצה ורק שיהיה שקט בבית.
"ולמרות הזהירות שלי כל השנים היו מריבות קשות. אשתי יורדת עלי ומאשימה אותי בכל דבר אפשרי, ואני רק מנסה לרצות אותה, לפנק, להביא לה מה שהיא רוצה, לפרנס טוב. והיא המשיכה עם הביקורת. היא שתלטנית נוראית, ביקורתית כלפי וכלפי הילדים. לא מקבלת התנהגויות שהם לא היא. רודנית ממורמרת ולא נעימה. בבית מעולם לא היה שיח. כלום. יושבים בשולחן האוכל כל המשפחה ולא מדברים על כלום. רוב הזמן כולם שותקים ורק אשתי מדברת, בכעס, בזעם ובטענות בלתי פוסקות.
"היא כועסת עלי ומשפילה אותי ליד הילדים כדרך קבע. מזלזלת בי, לא מתייחסת אלי, לא שוכבת איתי. כלום. חיי נישואים ריקים מכל תוכן. והשנים חלפו. היום אני כבר מעל 50 והילדים מעל 20 .
"יום אחד פרצה מריבה בינינו, לא משהו חריג אבל עף לי הפיוז והחלטתי בשנייה הזאת לארוז וללכת. בלי לומר מילה.
"ככה, בלי להסתכל לאחור. עפתי לי מהבית. שכרתי דירה בעיר אחרת ועברתי. הייתי מרוצה מעצמי. אבל אז התחיל מסע שכנוע שאחזור. אשתי התפרקה. בכתה המון. האשימה אותי שפרקתי בית נפלא ומשפחה לתפארת. חשדה בי שיש לי מאהבת. היא לא הבינה מה קרה לי, למה להתגרש? לא יכלה לשאת את הסטטוס החדש 'גרושה' היא אפילו הצליחה לשכנע את הילדים שלנו שאני לא בסדר ושאני אב ובעל נוטש. הם ניתקו איתי קשר. ממש כעסו. ועד היום (עבר כבר לא מעט זמן) והילדים בקשר מאד מינורי איתי וכועסים מאד. הם במחנה של אמא שלהם.
"ניסיתי ליצור קשר על מנת לשוחח אבל הם אטומים. לא רוצים לשמוע. לדעתם בגדתי בהם. יום אחד פשוט הלכתי והם לא הבינו למה. גם מעולם לא הסברתי להם. אוסיף ואמור שילדי כבר בוגרים ולאף אחד מהם אין זוגיות ומעולם לא הייתה.
"אני מאד רוצה את הקשר איתם. לא יודע מה לעשות".
מומיה חסרת עמוד שדרה
ראשית, חשוב שתדע שיש לך אחריות על כל מה שקרה בבית. ספגת במשך שנים את ההתנהגות של אשתך כלפיך ולא אמרת מילה. אפילו אפשר לומר שהזמנת את השליטה בך. היית נשלט, לא אסרטיבי. היית בובה משעממת שתלויה על חוט. אשתך בעצם חיה עם מומיה עם חסר עמוד שדרה. וזה באמת לא מאתגר ולא מעניין ואפילו אוסיף ואומר מעיק. אשתך לא העריכה אותך בעיקר כי אתה לא הערכת את עצמך. אתה הטיפוס המרצה, הסגור ונמנע מעימותים. פחדת ממנה ונתת לעניינים להידרדר מבלי להציף. לא שיתפת את ילדך המתבגרים בסבלך, במצוקות שלך, היית עבד של הבית, לא התנגדת לדבר.
הילדים שלך פגועים ממך כי מבחינתם יום אחד הלכת. לא נימקת את צעדך, לא אמרת להם דבר. ונתת לאשתך לנהל את הכל. הילדים חוו אבא חלש וכנוע וגם הם לא מעריכים אותך.
אתה צריך לשנות גישה. להתחזק. היום אתה כבר לא בבית ואין לך מה להפסיד. אתה יכול רק להרוויח.
שלח כל יום מסרון לילדים שלך. הם לא יענו בהתחלה אבל אל תשבר. הם יראו את הנחישות שלך והאכפתיות ולא יוכלו חהיות אדישים לזה לאורך זמן. בקש מהם להיפגש. כתוב להם שיש לך הרבה לספר להם. כמובן לא להשמיץ את אמא אלא לספר את הצד שלך ואת הטעויות שלך בנישואים. כתוב להם שאתה יודע שלא היית כן איתם ואתה רוצה לתקן.
לא במקרה ילדיך לא מפתחים קשרים רומנטיים. מבחינתם נישואים זה כלא של עבדות, ביקורת ועינויים. זה המודל העלוב שהם ראו כל חייהם וממש אין להם רצון לשחזר דבר כזה
לא במקרה ילדיך לא מפתחים קשרים רומנטיים. מבחינתם נישואים זה כלא של עבדות, ביקורת ועינויים. זה המודל העלוב שהם ראו כל חייהם וממש אין להם רצון לשחזר דבר כזה. הם לא ראו חיבה, פתיחות, שיחה, חיבוק. הם ראו רק צעקות, השמצות וקור.
אבל לפני שאתה הולך לדבר איתם דבר עם עצמך. ספר לעצמך את הסיפור של חייך. שלב אחר שלב. על מנת להיות אדם בעל מודעות ופתיחות יש לשנן טוב טוב את הסיפור העצמי. מה היה? מה עברת בילדותך? מה גרם לך לספוג השמצות? למה אתה כל כך חרד מעימותים? ולה חיכית 20 שנה של סבל? מה גורם לך כל כך לפחד משינוי?
העזר באנשי מקצוע למפות את החוויות שלך. לכל אדם יש שדות מתים הנחות עצמיות ועיגולי פינות. רק אדם מהצד יכול להראות לך את כל הזוויות. את הכשלים והכישרונות. אברת יובל שנים. הגיע הזמן לחיות את האמת ולהמשיך את חצי השני של החיים אחרת לגמרי מכל מה שהכרת.
תעמוד זקוף, תתחזק, תעריך את עצמך יותר ותראה מיד את אפקט המראה. העולם יתייחס אליך בדיוק כפי שאתה מתייחס לעצמך.
זה תהליך. זה לא קורה ביום אחד. אבל זה יהיה היום הראשון של חייך החדשים והמשופרים.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com