"שנתיים היינו חברים + שלוש שנות נישואים", מספרת לי נופר. "בכל התקופה לא הצלחתי להרות. זה לא הלך. גם היחסים לא לבלבו במיוחד ואולי מזל שאין לנו ילדים. היום אני גרושה ללא ילדים. בת 32 .
"אני שבורה. מאד עצובה. יום בהיר אחד ללא שום אזהרה או סימן בעלי זרק לי את הגט. 'אני רוצה שנתגרש!'. הייתי בהלם. ניסיתי להילחם, אבל לא עזר כלום. הוא ארז הכל עוד באותו הערב ועזב לתמיד. לא רבנו ולא היה שום אירוע חריג שמבשר על דבר כזה. החיים היו רגילים. כמו אצל כולם. כך לפחות חשבתי אז.
"היום, כשאני משחזרת, אני מבינה שהוא לא ספר אותי. לא עניינתי אותו. הוא היה עסוק בעבודה שלו, בתחביבים ובחברים ואני הייתי צל. תמיד שקטה ולא מקטרת. ספגתי הכל. לא צייצתי. הייתי מרוכזת בנסיונות להרות. כל חודש שקיבלתי מחזור הייתי בוכה ומיואשת. הוא לא היה מחובר לזה. רציתי ילד כי רציתי לקבע את בעלי איתי. התקשורת ביננו היה מינורית. סתם ענייני היום וסידורים.
אני עוד לא מעכלת שזה קורה לי. איך מתחזקים ולומדים מזה משהו?".
יש חצי כוס מלאה
נופר,
הכל היה רקוב, הכל היה כל כך בולט ואת בחרת להדחיק. פחדת מהתשובות לכן ברחת מהשאלות. התשובה במקרה שלך היתה כל כך ברורה: "בעלי לא אוהב אותי". אבל עם כזאת תשובה צריך לעשות מעשה ומזה בדיוק חששת, נרדמת. ולכן נפלו עליך השמיים ביום בהיר אחד.
אם תפשפשי בתוך תוכך תגיעי למקום הזה שידעת בעומק ובתחושות הצורבות שיש לכם בעיה בקשר. ברחת מהתמודדות עם מנגנון הדחקה ששם את הבעיות מחוץ לטווח הראיה. לא היית כנה עם עצמך, היית בחרדה מתמדת לגורל הקשר הלכת ונחלשת מולו. הפכת לדהויה, חלושה ומפוחדת. השקעת את יגונך בכמיהתך לילד ואפילו הרצון העז להרות לא בא מהמקום הנכון של רצון לממש את האימהות, להקים בית ומשפחה אלא ממקומות של פחד מנטישה.
חשבת לתומך שילד ידביק את בעלך אליך או לפחות יעכב את המשבר. הכנסת לחץ גם לחדר המיטות וסקס בסיטואציה של "לעשות ילד" הופך מהנאה לעבודה סיזיפית מעייפת ומשעממת. וכל זה קורה בחיים שלך ואת לא מעלה ומציפה את תסכולייך, לא יוזמת שום שיחה כנה ונוקבת. נתת לזמן לעבור והתפללת שהכל יסתדר מעצמו. נתת לפחד לנהל לך את החיים. סבלת.
בעלך בעצם גאל אותך מחיי עצב ותסכול. את היית צריכה לקבל את "הפטיש". לא היית מאושרת ולא היית בשלה וחזקה מספיק כדי לעצור ולדבר. לא היית פתוחה להקשיב לעצמך, להיות ערה. לא חשבת על עזרה מיקצועית. רק רדפת אחרי הזנב של עצמך ונשארת במקום. בעלך עשה לך טובה ומעז עוד יצא מתוק. יש גם חצי כוס מלאה בסיפור.
בזכותו עכשיו את לומדת, מתפתחת, מרחיבה אופקים. מתעוררת לחיים. פוקחת עיניים. צוברת ניסיון ושכל ישר ומבינה שהיית אנדרדוג אנטי סקסית ולא מעניינת. אין לך את מי להאשים. האחריות על הפרידה היא גם שלך. שחזרי את ההיתנהגות של בשנים האלה, תראי כמה פעמים הרגשת לא אהובה, דחויה, לא קיימת ולא אמרת מילה. ובעצם התרחיש שממנו כל כך ברחת התפוצץ לך בפנים. ככה זה: "אשר יגורתי, בא לי".
תתעודדי שהסתיימה לה תקופה לא טובה בחייך. את עדיין צעירה ונאה מאד ועכשיו גם יותר חכמה ונבונה. את תיכנסי לקשר הבא שלך ממקום יותר בשל, יותר מבין ויותר מחוזק. בזמן הקרוב כשאת עדיין סינגלית את תלמדי לאהוב ולהעריך את עצמך יותר. את תלמדי לשים לעצמך את הגבולות שלך. את תכירי את עצמך ולא תתני לפחד לעוור אותך ועוד לקחת כס מלכות.
להיות גרושה בלי ילדים זה כמו פרידה מחבר. אמנם הסטטוס הרישמי הוא גרושה אבל בחיים עצמם זה רווקה עם בונוס. אין עוד דבר שמחבר בינך לבעלך. אפשר להיתנתק לגמרי ולבנות חיים חדשים ומשודרגים. קחי לך קצת זמן וצאי לדרך.