זו הייתה אמורה להיות השנה הטובה בחייה של טל אסייג (37), בעלת חוות סוסים ומטפלת רגשית מקיבוץ איילון שבגליל המערבי. ההיריון שרצתה נקלט וברחמה הלך ונרקם החלום להפוך לאמא. אבל בישראל של 2024, השמחה מהולה בעצב, חששות, דאגות ופחדים. התמונה הפסטורלית של אימהות בין מדשאות הקיבוץ, הטבע של הגליל והסוסים הדוהרים השתנתה, ואסייג פונתה מביתה עם משפחתה המורחבת. חוות הסוסים שלה, שהייתה גם אהבתה הראשונה וגם מקור פרנסתה, נסגרה, והיא מבלה את ימיה בפגייה של רמב"ם, ליד בתה שנולדה ממש באמצע ההיריון, בזמן ששירתה במילואים. "מה שמחזיק אותי בימים אלה זו הבת שלי", היא אומרת, "אני מבינה שאני צריכה להיות חזקה. בשבילה".
"היריון זה דבר שמח ומאוד ממלא", מספרת אסייג, "היה לי מדהים בהריון, אבל הנקודה הזאת קיבלה פחות משמעות כי נאלצנו לפרק את המחשבות להמון גורמים. פרנסה, בית, ומה לעשות עם האתגרים שהגיעו. הפינוי מהבית ומהעסק התרחש בהדרגתיות, וכשהבנו שזה הולך להתפתח לטווח ארוך, קיבלנו החלטות בהתאם. החווה נסגרה, הסוסים, מלבד אלו האישיים, נמכרו. עזבנו את הקיבוץ והתפננו לקיבוץ שמרת. בוואקום שנוצר הייתי חייבת להעסיק את עצמי וביקשתי להתגייס לכיתת כוננות. רציתי לקחת חלק בהגנה על הבית. בגלל ההיריון העדיפו שלא אקח סיכון והפנו אותי לתפקיד של סמב"צית באזור הגליל המערבי. הרגשתי טוב. הרגשתי שאני תורמת, עושה משהו משמעותי למדינה ולבית שלי. עדיין היה לחץ כי כל היום יש טילים וכטב"מים מעל הראש ויש פעילות בלתי פוסקת, אבל זה היה חשוב לי מאוד. בהחלט לא תקופת היריון רגילה".
לאחר אחת המשמרות שלה המשיכה אסייג לבדיקת הריון שגרתית, שבסופה החלה להילחם בחזית חדשה – המלחמה על העוברית שברחמה: "הייתי בשבוע ה-23, ובבדיקה ראו שהלידה המתחילה. באותו רגע בעצם פשטתי את המדים, הגעתי לרמב"ם ומאז אני פה. הרופאים ראו פתיחה של צוואר הרחם והסבירו לי שהדרך היחידה לשמור על ההיריון, אם אבחר בזה, היא לבצע תפר לסגירת צוואר הרחם. זה הליך שמתבצע בדרך כלל בשבועות מוקדמים יותר, והיו השלכות לכל בחירה שהייתי מבצעת, אבל אותי עניין רק לשמור על ההיריון ככל שאוכל. בחרתי לבצע את הניתוח, בין אם הוא יקנה לי שעתיים, שבועיים או, כמו שקיוויתי, עד סוף ההיריון".
במשך שלושה שבועות שהתה אסייג ביחידה להיריון בסיכון ברמב"ם, במהלכם הובהלה כמה פעמים לחדר לידה עם החשש שהלידה מתפתחת שוב, כשבכל פעם הצליחו הרופאים למתוח את ההיריון עוד קצת. בשבוע ה-26 זה קרה, ולאחר שהוצאו התפרים, ילדה אסייג את בתה הבכורה בלידה טבעית, ובהמשך הועברה לחדר ניתוח, כדי להשלים את התהליך הלידה ולהוציא את השלייה. "אחרי הניתוח ביקשתי להגיע לילדה שהייתה בטיפול נמרץ, בפגיה", היא מספרת, "אז פגשתי אותה בפעם הראשונה. כל האירוע הזה היה קצת מהמם, כי יש היריון, יש לידה, ואז יש נתק. פתאום אין כלום בבטן, וכבר אי אפשר להרגיש אותה. כשראיתי אותה לראשונה היא הייתה באינקובטור, מחוברת למכשירי תמיכה ואסור היה לגעת בה או להזיז אותה מחשש לדימום מוחי. רק אחרי שבוע קיבלתי אישור להרים אותה. מאז אני לא עוזבת. חוץ מהזמנים שהיא מקבלת הזנה או שאני שואבת חלב, אני נוגעת ומרימה, כמה שאפשר, עושה לה קנגורו ומחזיקה אותה. האחיות צוחקות עליי שהיא תהיה מפונקת".
קצת יותר מחודשים עברו מאז הלידה, ואסייג מלווה את התינוקת שלה בכל רגע פנוי. "לאן יש לי ללכת?", היא אומרת, "זה ממש כמו בהיריון, רק שהוא מתרחש מחוץ לרחם. במקום שהיא תהיה בבטן, היא פה לידי ואני מסתכלת עליה. היא צריכה אותי ואני אותה. יש ימים טובים יותר ויש ימים טובים פחות, אבל באופן כללי היא מתחזקת ומתפתחת. אני מאוד משתדלת לשמור על אופטימיות". היא אומרת כשברקע התרעות "צבע אדום" שבוקעות מהמכשיר הסלולארי שלה, "אני מנטרת את כל האזורים שבהם נמצאת המשפחה המפונה שלי. זה הרבה אזורים והרבה התראות, אבל זה טוב לתחושת השליטה. כשהייתי מטפלת בילדים בחווה הייתי אומרת להורים שכשהם בטוחים ובטוב, אז גם הילדים ירגישו אותו הדבר. אני מאמינה בזה. אני משתמשת בשיטות הטיפול שלי כדי לטפל בעצמי ובנפש ושלי, ולהיות חזקה בשבילה. המשפחה שלי מאוד תומכת, למרות המצב הלא פשוט, והצוות ברמב"ם עוטף ומכיל. יש הרבה חיבוק ותמיכה כאן מכל הכיוונים וזה מאוד עוזר. קשה כרגע לצפות את העתיד. ההתחלה שלנו תהיה בקיבוץ שמרת, עד שנמצא מקום אחר לגור בו, בתקווה שזה יהיה הבית שלנו בקיבוץ איילון".
"אני אמא בפעם הראשונה", ממשיכה אסייג, "וכבר בהיריון הבנתי שזורמים עם מה שטוב לה ולי. בעיקר חשוב שיהיה לה מקום בטוח, ושיהיה לה כל מה שהיא אוהבת וצריכה. כל חוויה שאנחנו עוברים בחיים שלנו מכוונת אותנו קדימה. אני אשתדל להעביר לה ביטחון ואת החיים בטוב ולא בפחד. עכשיו אנחנו מכווננות בהחלמה וביציאה מהפגייה אל המשפחה, שפשוט מחכה כבר לפגוש אותה".