ביום השואה הבין-לאומי בשנה שעברה העידה שורדת השואה וסבתו של עומר ונקרט, צילי, בכנס מיוחד שנערך בכנסת. "זה הנכד הראשון שלי, סבתא מחכה לך עומר. תבוא הביתה. זו השואה השנייה שלי, כמה בן אדם יכול לסבול?", אמרה אז.
כחודשיים לאחר שעומר חזר בעסקה, ולרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שיתפה הבוקר (חמישי) צילי בסיפור ההישרדות שלה. "נולדתי ב-16 באוגוסט 1941, וב-1 באוקטובר לקחו אותנו לגטו באוקראינה. היה לנו מזל שההורים נפגשו עם הסבים שלי שבאו מעיר אחרת ובאו עם הרבה בגדים ותכשיטים", נזכרה.
"הם היו מוכרים מהחפצים שהביאו איתם ומזה היו קונים אוכל. מתו הרבה אנשים, הייתה עבודת פרך, רעב גדול מאוד. מי שלא היה לו מה למכור, מת מרעב. אני זוכרת שבסוף המלחמה הפציצו אותנו ושניסו להגן עליי", המשיכה. "כשנולדו הילדים שלי אמרתי שאני לא רוצה שהם יהיו עולים חדשים. יש לי שלושה נכדים, עומר הוא הבכור. כשלקחו אותו חשבתי שזה עניין של כמה ימים אבל זה לקח שנה וארבעה חודשים".
בשנה שעברה המצב היה אחר לגמרי.
"היה עצוב במיוחד, שנה וארבעה חודשים הוא היה חטוף בעזה אצל חמאס".
סיפרת שהחטיפה שלו זו השואה האמיתית שלך למרות ששרדת את השואה.
"אצל אנשים מבוגרים תמיד נשארת צלקת, היא ישנה אבל אני מאושרת שהנכד שלי בבית. אני מצטערת מאוד שיש שם עוד חטופים, כואב הלב על כל אחד שסובל שם. אנחנו יודעים מה התנאים שם, אני מאושרת בשביל הנכד שלי מאוד".
אחרי שעומר חזר והיה זמן להתאפס, ישבתם לשיחה מלב אל לב?
"אני יודעת כל מה שהוא סיפר לכולם, לא היה לו זמן כי הוא מאוד עסוק. כשאני שומעת את הקול שלו זה מספק אותי. כשאני שומעת שהוא בסדר אני מאושרת. כמה שיש לו זמן, הוא משתף אותי".
כששואלים שורדי שואה על השוואה בין אז להיום כולם מדברים על המדינה שיש לנו היום ולא הייתה אז.
"כרגע אני לא רואה סימן שהמשא ומתן להוציא את יתר החטופים ולהחזיר גם חללים שמגיעה להם קבורה בארץ ישראל התקדם. חיילים, אנשים מהשורה, לכולם מגיע לחזור הביתה".