לא מעט אנשים ששרדו את הטבח בנובה ובעוטף, וכן אנשים שיצאו מהשבי, החליטו לעשות קעקוע זיכרון והנצחה. מחקר חדש באוניברסיטת בר אילן מצא כי אלו משמשים לא רק כאנדרטאות אישיות אלא גם מסמלים טראומה קולקטיבית שחוותה הקהילה הרחבה יותר, ומתפקדים כתגובות משמעותיות, מחזקים חוסן פסיכולוגי והמשכיות - מול האיומים הקיומיים. את המחקר הובילו חוקרות מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן: ד"ר איילת אורג, ד"ר הילית אראל-ברודסקי, ופרופ' אורית טאובמן בן-ארי.
החוקרות בחנו את תופעת הקעקועים לזכר הנופלים והנרצחים בישראל בעקבות אירועי ה-7.10 ומלחמת חרבות ברזל. במחקר הוגדרו "קעקועי מלחמה" כקעקועים שנעשו כחלק מהנצחה וזיכרון של האירועים הקשים, המספרים, כל אחד בדרכו, את סיפור הטראומה האישית או הקולקטיבית שהאדם בחר לקעקע על עצמו.
במחקר נעשה שימוש בתיאוריית ניהול האימה (TMT) לצורך בדיקה של 250 תמונות של קעקועים שנאספו במשך ארבעה חודשים מחשבונות האינסטגרם של אומני קעקועים ישראלים וקבוצות פייסבוק ציבוריות ישראליות. תיאוריית ניהול האימה היא תיאוריה פסיכולוגית-חברתית שפותחה על ידי ג'ף גרינברג, טום פז'זינסקי ושלדון סולומון בשנות ה-90, המבוססת על עבודתו של האנתרופולוג-פילוסוף ארנסט בקר ומתמקדת באופן שבו בני אדם מתמודדים עם המודעות למוות הבלתי נמנע שלהם. על פי התיאוריה, המודעות למוות עלולה ליצור חרדה משתקת, ולכן בני אדם פיתחו מנגנונים פסיכולוגיים, שהם בעצם מסנני חרדה, המאפשרים להם להתמודד עם החרדה הקיומית. תיאוריה זו מציעה שלושה מנגנונים מרכזיים: תיקוף תפיסות עולם תרבותיות משותפות, חיזוק הערך העצמי וחיפוש קרבה דרך הישענות על מערכות יחסים קרובות.
תיקוף תפיסות עולם תרבותיות מתבטא בהתחזקות האמונה במערכות ערכים, מסורות ונרטיבים תרבותיים, המעניקים משמעות ויציבות בעולם לא ודאי. חיזוק הערך העצמי מתמקד בכל מה שמשפר את תחושת השווי האישי והחשיבות העצמית, לעתים קרובות דרך הישגים, תרומה לחברה או עמידה בסטנדרטים תרבותיים. החיפוש אחר קירבה בין אישית והמשכיות של מערכות יחסים מתבטא ברצון לשמר ולחזק קשרים משמעותיים, הן עם אנשים חיים והן עם דמויות מופנמות או עם זכר המתים, כאמצעי להתגבר על תחושת הבדידות והסופיות שמעורר המוות. שלושת המנגנונים הללו אינם מודעים, והם פועלים כדי ליצור תחושת משמעות, ערך והמשכיות.
במחקר הודגמו כיצד קעקועי זיכרון והנצחה מהטבח והמלחמה משמשים כ"מסנני חרדה", כתגובה למודעות למוות, ומציגים נושאים המתואמים עם שלושת המנגנונים העיקריים האלו. נמצא כי חלק גדול מהקעקועים שילבו אלמנטים המעוררים זיכרון קולקטיבי, כולל סמלים הקשורים לשואה ומוטיבים לאומיים-דתיים. קעקועים אלה משמשים כעדות לחוסן ולהמשכיות של העם היהודי בעקבות טראומה היסטורית. דימויים איקוניים, כמו מגן דוד, מפת ישראל, ותאריך הטבח שנחרט - בדומה לקעקועי השואה - מדגישים את החוויות המשולבות של טראומות מהעבר ומההווה.
קעקועים שהציגו נרטיבים אישיים הקשורים לשירות צבאי או לחוויות מהטבח, מחזקים, על פי המחקר, תחושת גבורה וזהות, ודרכם המקועקעים מבקשים לחזק את הערך העצמי שלהם, את העוצמה והחוסן. קעקועים שהביעו קירבה לנפטרים ולמקומות משמעותיים מבטאים, אומרות החוקרות, רצון לקירבה לאלה שאבדו במהלך הטבח והמלחמה, ומשמשים כ"מגן מחזק". על ידי קעקועים מסוג זה אנשים שומרים על קשרים אינטימיים, כשהם באופן סימבולי וקונקרטי מהלכים בעולם עם דמות האהובים שלהם חרוט על גופם - מה שעוזר ככל הנראה להתמודד עם אבל ועם חרדה קיומית. ההליכה, הסימבולית והקונקרטית עם האובייקט האהוב באה לידי ביטוי גם בקעקועים המסמלים מקומות אהובים הקשורים לטבע, שיכולים להצביע על המקום הרגשי והמעודד לבית או לאזור גאוגרפי, שמחזיק בתוכו זיכרון משמעותי.