אבירם צברי (41) "מחצית מהזמן אני מנהל את העסק המשפחתי שלנו, העסק המוזיקלי של בת אל, ובמחצית השנייה מנהל פרויקטים ציבוריים כעצמאי, החל משלב התקשורת מול הרשות המקומית, חתימת חוזה, תכנון מבנה ציבורי ועד קבלת המפתח. בעסק המשפחתי בת אל היא הפוקוס. אני האיש הניהולי יותר של העסק, דוחף קדימה את ענייני הכספים, ההזמנות, הרכישות וחתימות החוזים. הקמנו אולפן הקלטות ולבת אל יש את הכישרון לייצר מוזיקה חדשה, ואנחנו אלה שמייצרים את החומרים העדכניים עם ערכים ותוכן ומוכרים לכל הגננות ומפעילי ילדים. כשהפילוג בעם גדל אנחנו חינכנו אותם בתוכנית 'אחים אנחנו' - שאין לנו עוד בית וצריך לקבל את המקום והדעה של כל אחד, על אהבה וקבלת האחר וערבות הדדית. ערכים שכל הורה רוצה להנחיל לילדים שלו".
מגורים בת אל: "בשדרות, 20 שנה. באמצע המלחמה כשהיינו מפונים חגגנו 20 שנות נישואים ו-20 שנות מגורים בשדרות". אבירם: "אני פה 24 שנה, למדתי בישיבת הסדר בעיר, יצאתי לצבא ועשיתי קורס פיקודי. כשסיימתי חזרתי לשדרות ואחרי חודשיים התחתנו ונשארנו. יש לנו בית פרטי עם אולפן הקלטות, הבית הוא העסק שלנו. יש לנו חדר גדול שבו מרכזים את כל הציוד וההפעלות של בת אל, ארבעה חדרי שינה, סלון וקומת עבודה". בת אל: "בשדרות אתה בונה קודם מרתף ואז אתה עולה לקומה רגילה מעל האדמה". אבירם: "יש כאן 20 בתים בשכונה מתוכם 15 עם מרתפים".
נישואים: אבירם: "היא רדפה אחריי בלי סוף, שנינו מסכימים על זה". בת אל (צוחקת): "חבר של אבירם היה נשוי לאחותי. כשהם היו עוד חברים הוא בא לבקר את אחותי בירושלים, אני ירושלמית במקור, ואבירם התלווה אליו". אבירם: "עשינו שבת חברים בירושלים, ופתאום הוא אמר 'אני הולך לבקר את חברה שלי', אמרתי 'מגניב נעשה טיול'. הגענו לשם, וזהו. מאז אנחנו חברים ונשואים". בת אל: "אתה באמת רוצה לספר את הסיפור האמיתי לכל העולם?". אבירם: "אחרי שנה הגענו למסקנה שאנחנו רוצים להתחתן וזה לקח בפועל עוד שנתיים כמעט כי בדיוק התגייסתי וחיכינו שאסיים את הגיוס. כשנפגשנו בת אל הייתה בת 16, והתחתנו כשהייתה בת 19, גידלתי אותה".
ילדים:
הדס (20) בת אל: "הדס היא בעצם גיסתי, אחותו הקטנה של אבירם. היא גרה איתנו מגיל שמונה. אימא של אבירם נפטרה כשהדס הייתה בת ארבע ואחרי ארבע שנים החלטנו שאנחנו מביאים אותה אלינו. היום היא כבר לא גרה פה אבל היא הבת שלנו לכל דבר". אבירם: "אמא שלי הגיעה לחתונה שלנו כשאחותי הייתה בת חודש". בת אל: "היה מאוד קשה כי לאבירם יש אחים צעירים ואנחנו היינו הנשואים היחידים, אמא שלו נפטרה בפתאומיות, לי ולאבירם לקח ארבע שנים להתעשת ולהבין שאנחנו לוקחים אותה אלינו, וזו הייתה בחירה נכונה וטובה". אבירם: "האחים שלי היו בכיתות יא-יב ויכלו לעזור ואח"כ יצאו מהבית ואז אבא שלי נשאר איתה לבד וזה היה קשה כי הוא חקלאי שנוסע לשוק לפנות בוקר, ולא היה מי שיהיה איתה. היום היא עובדת בנירים בחקלאות, בשבת הזוועתית היא הייתה איתנו אבל הלך כל הבית שלה בקיבוץ נירים, שרפו אותו".
מאור (15) בת אל: "לומד בכפר מימון, בפנימייה. ילד מתוק ואם תכתבי עליו סביר להניח שיהרוג אותי, הוא מאוד שקט". אבירם: "אוהב לתקן מחשבים וטלפונים, בזמן המלחמה הוא פרסם שהוא מתקן טלפונים בחינם לחיילים וניסה לעזור ולתקן, יש לו גם טלפונים ספייר, שולחים אליו טלפונים שחבל על ההשקעה בהם, הוא מתקן ושם בצד והוא לקח את מה שצבר במשך הזמן ושלח לחיילים בעזה שנתקעו בלי טלפונים".
נועם (13) בת אל: "תוסס, מלא בשמחת חיים, סוג של פצצת אנרגיה". אבירם: "יצירתי, אוהב לבשל ולצייר". בת אל: "הוא שר חלק מהשירים בדיסקים שלי".
הדר (5) בת אל: "הוא השילוב של שניהם". אבירם: "אוהב לאכול שוקולד".
לילה הכלבה – בת שנתיים, פקינז מעורב עם פינצ'ר. אבירם: "זו הכלבה של מאור. לנו היו כמה כלבים בעבר, אני מושבניק ולגדל כלבים פעם והיום זה עולם אחר, ולגדל כלבים במושב ובעיר זה משהו אחר. ניסינו כמה פעמים לגדל כלבים ולא עבד במיוחד, הכלבים לא נהנים אצלנו ומסרנו אותם הלאה. למאור כנראה נדבק הג'וק והבאנו לו ליום הולדת כלבה במתנה". בת אל: "בשנה שעברה לפני שנה וחצי הוא אילף אותה", אבירם: "אני מקווה שהוא יטפל בנו ככה כשנהיה זקנים", בת אל: "עכשיו כשהוא לא נמצא זה עבר לנועם והוא עושה את זה בצורה מעולה".
סדר יום: בת אל: "זה מאוד דינמי". אבירם: "מנהלים יומן משותף ומנהלים את הלו"ז סביב העסק המשפחתי. בדרך כלל בשש וחצי על הרגליים, מסדרים את הילדים ושולחים לבתי הספר ואז מתחילים כבר בשמונה לעבוד. מה שמשותף עושים ביחד, בארבע בערך מתכנסים עם המשפחה, מחזירים את הילדים ונשארים איתם עד שמונה, מקלחות, שינה, ובדרך כלל אחרי זה חוזרים לעבודה. בגלל שעובדים מהבית זה נוח". בת אל: "אלא אם כן אני נמצאת בפרויקט". אבירם: "היא נועלת את עצמה באולפן ואין לה שמץ של מושג מה השעה, והיא לא יודעת שבכלל היה צבע אדום. זה גם מרתף וגם קירות של 40 ס"מ עובי בלי חלונות בהתאם לצרכים של אולפן. בזמן מלחמה או בזמנים של מתקפות, יורדים למרתף ושמים את הילדים באולפן, יש שם מסך ואין להם מושג מה קורה בחוץ".
מה אוכלים בבית? בת אל: "יש כאן שף מטורף, אבירם דואג ומבשל את כל האוכל בבית, אנחנו מפונקים". אבירם: "בקיצור אוהבים לאכול הכל". בת אל: "אני לא מגזימה, הוא מכין בשרים ברמה גבוהה, אני לא מפונקת אבל אם יש משהו שהתפנקתי עליו זה אוכל. הוא כל פעם מפתיע, אוכל הודי, פרסי, כל פעם משהו אחר. אנחנו אוכלים המון בשר, ומשתדלים לאכול בריא, פחות פחמימות ופחות אורז", אבירם: "יותר בשר וירקות", בת אל: "אם אנחנו מביאים לילדים שניצלים הם מתבאסים עלינו, יש לנו פרטנרים".
חלוקת התפקידים: בת אל: "אבירם עושה הכל, ואני יוצרת שירים ומטפלת בכביסה, בזה הוא לא נוגע. זו חלוקה די הוגנת לדעתי, אני הבאתי את שלושת הילדים, השאר הוא". אבירם: "אין חלוקת תפקידים", בת אל: "בתור יוצרת, יצירה ושפע של השראה לא יכולים לקרות אם אין פניות רגשית לזה, ובאמת אבירם, שיהיה בריא, לוקח הכל עליו, הבין את הפוטנציאל, פשוט עושה הכל. להזכיר לי שיש בר מצווה לילד ושקבעתי מסיבה, וזה לא מצחיק זה אמיתי, איזה בושות". אבירם: "היא קבעה בר מצווה לילד, וקבעה מסיבה במסגרת העבודה באותו יום, אני אומר לה: 'יש לך מסיבה ויש לך בר מצווה באותו יום', אז היא אומרת: 'אני אעשה את שניהם יחד', אז אני אומר לה: 'זה בר מצווה של הבן שלך'".
מטלות הילדים: בת אל: "כשהם היו קטנים היה חוק שכולם נפגשים בשש ומחזירים את הבית לריסטארט. כל יום אנחנו עושים את זה, דרך אגב מי יכול להנחיל דבר כזה מושלם? אבירם". אבירם: "הם חוזרים הביתה ורוצים את החופש שלהם, מוציאים משחקים, חברים, משתיים עד שש שישחקו כמה שהם רוצים ובשש הבית חוזר להיות כמו שהוא ומתחילים להתארגן לערב. עם הזמן הבינו שככל שמשחקים בצורה מאורגנת ולא חרבו דרבו יש פחות עבודה בשעה שש, ובסוף אין יותר מדי דברים להחזיר".
תחביבים: בת אל: "אצלי מוזיקה זה התחביב וברגע שאני נכנסת לאולפן אני נהנית עד הגג. ספורט זה סיוט בשבילי". אבירם: "התחביב שלה לעשות מוסיקה והתחביב שלי זה לקבל על זה את הכסף. אני אוהב לבשל ולצלול. העסק זה התחביב – מוסיקה, אנחנו נותנים ערך ומוסיפים טוב בעולם, והילדים עובדים ביחד שזה מגניב ונחמד". בת אל: "זה חלום לעבוד ביחד. 20 שנה בינתיים זה עובד ברוך השם, וזה שעובדים ביחד בבית זה תענוג וכיף גדול, לפעמים הוא צועק ומציק לי ואני יכולה לצעוק 'שקט', ומעבר לזה זה חלום".
אאוטסורסינג: בת אל: "לא לא, הכל בבית. כל עוד יש לך 2 ידיים ורגליים", אבירם: "ושלושה ילדים", בת אל: "הילד שלנו הדר בן חמש מקפל בגדים, לא משנה שזה נראה כמו הצרות שלי, אני לוקחת לארון ובולעת את הרוק אבל הוא לומד שהוא יכול לקפל בגדים, רק מצעים הוא לא מקפל". אבירם: "אין סיבה שתבוא לפה מנקה כשיש פה ילדים נחמדים מאוד שיכולים גם הם, זה הבית שלהם והכלים שלהם והמשחקים שפיזרו, ואין סיבה שמנקה תבוא אחריהם. כשהם יכניסו 200 אלף שקל בחודש, נדבר. כל עוד כולנו עושים בלגן כולנו צריכים לסדר אותו".
ערך מרכזי בבית: אבירם: "במעגלים החברתיים שלנו אנחנו נחשבים לבית מרכזי פתוח, כמעט כל שבת יש לנו אורחים ואם יש מפגשים חברתיים הם פה. בסעודת פורים מגיעים לפה 30-40 אנשים, עושים מנגל, בית כנסת, כל הקהילה רוצה ליצור מפגש פה, אנחנו מחבקים ואוהבים לארח". בת אל: "הכנסת אורחים מגיעה הרבה מאמא של אבירם שהבית שלה היה פתוח 24/7. תמיד נכנסו אליו, ואבא של אבירם העיד שהבית שלנו מזכיר את זה". אבירם: "כשאנחנו מזמינים כבר מנסים להשתדל להזמין אנשים שצריכים את ההזמנה הזו, ברמה הזוגית, החברית, כשהבעל במילואים, או אם מישהו התפטר מהעבודה וצריך שירימו לו את מצב הרוח - לפנק ולחבק אותם. יש לנו גם התנדבויות, אנחנו די פעילים כמשפחה ברמה הקהילתית והחברתית בשדרות. במד"א במלחמה עצמה אני ומאור יצאנו כל יום לחמ"ל העירוני של שדרות וארזנו למשפחות, חילקנו אוכל ועזרנו לקשישים, בת אל דאגה לאישה ולילדים של חבר שגייסו בצו 8".
משבר אישי: אבירם: "כשאמא שלי נפטרה ושלוש שנים אחר כך אמא של בת אל נפטרה. בסוף זו תקופה מאוד מאתגרת, אתה נכנס למציאות חיים חדשה שאין אמא ויש משפחה לטפל בה ואני הבן הבכור", בת אל: "הוא לקח אחריות על משפחה שלמה". אבירם: "ולהוביל את הדברים קדימה. היא נפטרה כשהייתה בת 47 ואני בן 41 זה נשמע הזוי". בת אל: "אמא של אבירם הייתה החברה הטובה שלי, והיה לי משבר נוראי, לא עיכלתי את זה, ואז אמרו לי: 'את האמא של הדס, את הולכת לגדל אותה. אחרי שלושה חודשים הוזעקנו לבית חולים להיפרד מאמא שלי, עמדתי ליד אמא שלי ואמרתי לקב"ה: 'אם אתה לוקח לי אותה עכשיו, סיימתי איתך', הוא נתן לי צ'אנס והשאיר לי אותה לשלוש שנים ואז לקח אותה. אנחנו תשעה אחים, שלושה אחים מעליי, אח"כ אני, אחרי זה הפסקה של כמה שנים ועוד חמישה אחים, אני קרובה לקטנים וזו תקופה קשה לתווך, ותודה להשם שצמחנו ממנה".
מה בסל רגשות האשמה: אבירם: "אני לא עסוק בזה כי תמיד זה יכול להיות. אני יכול להצביע על משהו שאבא שלי היה עושה אחרת, והילד שלי יגיד על משהו אחר שעשיתי. משתדלים לעשות את הטוב ביותר ומתפללים לקב"ה שיעזור לנו ויהיה טוב". בת אל: "ההורה לא צריך להיכנס לפינה של אשמה, אם אני אתעכב על זה אולי אבין שטעיתי אבל בתור הורה אני אמורה להסתכל על מה שעשיתי ולקוות שכל מה שלא עשיתי טוב, יש לילד את הכוחות לראות את הטוב בהורה. עם מאור יש לי המון שיחות עמוקות, והוא אומר 'הבנתי שלא התכוונת לזה', אני מאמינה שיש לו את הכוח לראות את הטוב שההורה רוצה".
מלחמת חרבות ברזל: אבירם: "אני מתנדב כבר ארבע שנים כנהג אמבולנס והתחלנו לקבל התראות, שומעים את היריות, מקבלים קריאות. ואז אני מקבל הודעה מאח שלי בנחל עוז ומבין שגם שם, וטלפון מאחותי שגרה בסעד אבל הייתה באופקים עם תינוקת בת חודש, וחשבנו שלפחות אנחנו לא צריכים לדאוג לה, וב-12 בצהריים מקבלים ממנה טלפון והבנו שהיא הייתה בבית והייתה חדירת מחבלים שרצחו את אח של גיסי, והם ניצלו בנס. הם היו בבית שנמצא ממול הבית של רחל מאופקים. הדס הייתה איתנו פה בחג, אבל את הבית שלה שרפו. במקביל לכל זה חבר קיבל צו 8 במיידי ואשתו והילדים עברו לפה. בצוהרי היום היינו על קוצים מכדי לשבת ולחכות שמד"א יאשרו לצאת, יצאנו החוצה והתחלנו לפנות פצועים והרוגים, הייתי עם אחי שמנהל את מערך המתנדבים של מד"א בשדרות, והיינו ביחד עד ארבע בבוקר. שמענו וראינו יריות, טילים ורימונים אבל לא מחבלים".
מפונים: אבירם: "ב-8.10 התפנינו משדרות למושב נחם ליד בית שמש, פינוי עצמאי מה שנקרא, שם בעצם בילינו את כל התקופה. לא ידענו שזה הולך להיות ארוך. רשמנו את הילדים למוסדות החינוך שנמצאים שם. המושב שייך למועצה האזורית מטה יהודה, שקיבלה אותנו בחום ואהבה, ודאגה לנו לכל מה שצריך. במרץ עברנו חזרה לשדרות. בשבועיים הראשונים היה הלם, לא הבנו מה הולך להיות, כמה זמן, איך הולך להיות, הילדים לא היו עדיין במוסדות חינוך, אבל אחרי שבועיים הבנו לאיפה אנחנו הולכים ומאוד מהר התאפסנו. שנינו עצמאיים ולא הייתה יותר מדי אפשרות לעבוד, אבל ניסינו לייצר סוג של עבודה ושגרה כשהם במוסדות החינוך בבוקר. התנדבנו במחלקת חירום של העירייה כדי למלא את זמננו, אחה"צ הילדים היו חוזרים וניסינו יחד איתם לייצר סוג של שגרה, שמרנו על הדייט של יום חמישי, וברוך השם חזרנו לשדרות, שפויים ויחסית לא שבורים אבל די מתגעגעים לבית".
כמה משתכרים: אבירם: "בעסק עצמאי זה קצת מורכב להגיד כמה בחודש, כי יש עליות וירידות אבל אפשר לומר שסביב ה-15".
לאן הולך הכסף: אבירם: "שלושת המרכיבים הם תשלום משכנתא, המשך פיתוח העסק וכלכלת הבית, לא לפי הסדר הזה בהכרח".
מגבילים בזמן מסך: אבירם: "אנחנו די במלחמה על הדבר הזה, מאפשרים בשעות מסוימות, בערך שעה ביום", בת אל: "זה דינמי, להדר בכלל לא כי הוא ילד וכל משחק יעניין אותו, אצל הגדולים זה יותר עניין". אבירם: "הרעיון הוא שהטלפונים והמסכים רק בסוף היום, לא יכול להיות בתחילת היום, רק אחרי שטיפסת על עצים, התלכלכת בבוץ ועוד".
על מה רבים: אבירם: "כמו כל גבר ואישה - על קניות. האמת היא שאין לנו באמת מריבות, גם אם יש זה חברי, יותר ויכוח של דקה או שתיים על מה נכון או לא נכון". בת אל: "בסוף הוא אומר שאני צודקת והכל בסדר", אבירם: "זה המתכון".
קווים אדומים: בת אל: "הבנו שהחינוך של הילדים שלנו בעצם נגמר בגיל 13. עכשיו זה כבר הוא והבחירות שלו והרצונות שלו, ואתה צריך לסמוך על כל הכלים שנתת לו עד הגיל הזה. מפה הוא עושה את הכי טוב שלו. אצלי לפחות זה להפוך להיות סוג של חברה שלהם, שזה כולל שיחות וצחוקים עם מאור, אנחנו ממש חברים. הדס אומנם לא הבת שלי אבל אנחנו החברות הכי טובות". אבירם: "אנחנו משתדלים לחיות, כשהתחתנו בחרנו מקום שבו תורמים משהו לעם שלנו ולמדינה, מקום עם שליחות, ושדרות היא מקום של שליחות, והילדים גדלים עם תחושה של שליחות. השיח הוא לא על הגבולות אלא על מה כן. אם מישהו חוזר עם פתק מבית ספר שהוא הרביץ או קילל - זה גבול. אנחנו משתדלים להסביר מה כן. באנו לפה לתרום ולעזור ולאהוב ולתת ולתמוך".
מפלס עצבים: אבירם: "אותי מעצבנת אדישות, זה יכול להטריף אותי, ושלא מחזירים דברים למקום". בת אל: "מה שאני עושה בבית זה כביסות, כדי שאני אעבוד כמה שפחות בכביסות חילקתי את זה בסדר מופתי". אבירם: "בנינו בבית סוג של ארונית כזו שמחולקת למספר תאים, מהמקלחת את זורקת את הבגדים שעוברים לחדר שירות".
סופי שבוע: אבירם: "אנחנו דתיים אז לא יוצאים מהבית, לא מטיילים".
הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: אבירם ובת אל: "חמישי זה היום הכי כייפי".
זמן איכות זוגי: בת אל: "יש דייט קבוע ביום חמישי, חוק בל יעבור שנים על גבי שנים, יוצאים לאיזו מסעדה לשתות משהו, לחוף הים, מנקים את הראש. לא זוכרים כבר מתי התחלנו מרוב שזה ותיק". אבירם: "חמישי זה יום שמסיים את השבוע ופותח את הסופ"ש ברוגע". בת אל: "אני קמה בבוקר ואומרת 'בא לי דייט בבוקר או בערב'. העובדה שאנחנו עצמאים מאפשרת לנו את זה. לפעמים אנחנו מפזרים את הילדים ויוצאים בבוקר בחמישי, בשקט ובכיף, לפעמים יוצאים גם לפאב ושותים בירה".
זיכרון משפחתי נעים: אבירם: "בדרך כלל תקופות כמו מלחמה יכולות להוריד או להצמיח אנשים, כולנו יצאנו עם תובנות מיוחדות אחרי הקורונה. גם פה, ברמה המשפחתית, ניסינו לצמוח. מאור התבגר בכמה שנים בקטע טוב, פתאום במלחמה הוא נפתח, התחיל להיות חברותי מאוד, החליט שהוא הולך לפנימייה. נועם בתקופה הזו לקח צעד קדימה והחל להיות בוגר יותר, וגם את העסק לקחנו צעד קדימה, וגם אנחנו עוברים שינוי. החלטנו לנסות להגיע לקהלים יותר גדולים, ושיש חשיבות לערכים שאנחנו נותנים לדור הבא".