גן חובה. 30 ילדים משחקים בחצר. נדנדות, מגלשה, ארגז חול גדול (שזכור לי יותר מכול). מתוך קולות הילדים הצועקים אני שומעת רעש מוזר מעבר לגדר, כמו מין חיה שמטפסת, מגרדת או מנסה לנענע את הגדר העשויה, למיטב זכרוני המטושטש, מבמבוק עבה וגדול. אני לא מתקרבת לגדר, אבל לפני שמספיקה לעבור שנייה אני מבחינה בראש שמבצבץ מבין הענפים, או ליתר דיוק – רק בזוג עיניים, שדרכן אני יודעת במי מדובר. האיש עם החיוך.
הוא מחפש אותי בעיניו, ואני מסיטה את מבטי כי בשנייה הזאת שעינינו נפגשות נדמה לי שגם הוא מזהה אותי. כשהגננת מבחינה באיש הזר שמטפס על הגדר ומציץ על הילדים, היא מתחילה לצעוק: "היי! מה זה?! תעוף מכאן, פדופיל!" ואני מפסיקה לנשום כדי שהבכי לא יפרוץ מתוכי החוצה.
הגננות מיד אוספות את הילדים לארוחת צהריים, ויוצאות אל הרחוב כדי לראות במה מדובר. אני מתפללת שהוא נבהל מהצרחה של הגננת וברח. אבל לאכזבתי אני שומעת את הגננת נוזפת בו מעבר לדלת: "באמת! אם אתה אבא של אחת הבנות, תבוא כמו בן אדם מהדלת ותבקש שנוציא לך אותה! כמעט הזעקתי משטרה!" ואז אני שומעת את הצחוק שלו. צחוק חזק כל כך שמצליח לערבב את כל המילים שנזרקו לפני רגע לאוויר העולם ולהעלים אותן.
אני בת שמונה. הוא הגיע לאסוף אותי מבית הספר, אחרי שנתיים שלא ראיתי אותו. בעודי צועדת לכיוון השער ועיניי טמונות במדרכה (מה שאפיין מאוד את ההליכה שלי בילדותי), משהו בתוכי גורם לי להרים את המבט ולראות אותו עומד מאחורי השער. הוא נשען על איזה רכב (לא שלו) ומחייך. אי-אפשר היה להתבלבל: זה הוא. אותם זיפים פרועים, חולצה מקומטת ובלויה, מכנסיים מרופטות, קמטים חריציים עמוקים מסביב לעיניים ובמצח, ואותו חיוך מנצח על שפתיו.
בגיל שתים-עשרה קיבלתי ממנו מכתב. על המעטפה נכתב: "בת מצווה לוורד". בתוך המעטפה היו 12 שקלים חדשים, ותמונה של אישה תאילנדית חשופת חזה. "זאת בטח אשתו", ניסתה אמא לתרץ את המתנה התמוהה. "זאת הדרך שלו לשתף אותך".
בגיל שלוש-עשרה או ארבע-עשרה או שש-עשרה – הוא שוב מגיע לביקור. הפעם חדור מוטיבציה ללמד אותי על החיים.
"את מאמינה באהבה?" הוא שאל.
"כן", עניתי.
שוב הצחוק החזק הזה, שבולע את התשובה שלי ואותי ואת מי שחשבתי שאני עד לאותו הרגע. הכול נבלע, עד שאני תוהה לעצמי: אני באמת מאמינה באהבה?
"אני מבינה שאתה לא מאמין באהבה", עניתי לו.
הוא אסף אותי עם רכב שכור ונסענו בשתיקה. כבר היה חשוך, ואני עדיין לא פענחתי אם הוא ידיד או אויב.
הרכב האט באזור שלא הכרתי, ושנעשה חשוך וחשוד עוד יותר.
הוא חיפש בעיניים שלו אחרי מישהו או מישהי. "אין דבר כזה אהבה", הוא הצהיר. "בואי תראי מה הולך פה".
הוא התקדם לאט על כביש הכורכר, מגשש את דרכו בחושך, עד שנעצר ליד אישה שעמדה לבדה, ופתח את החלון שהיה (לא במקרה) לצדי. האישה הכניסה את ראשה ורכנה מעלי לעברו. בחיי שהייתי כמעט בטוחה שהיא לא מבחינה בקיומי (אבל איך?) הם לא דיברו הרבה, רק זרקו מספרים.
"400!"
"250?... 100?"
היא גלגלה עיניים והוא סגר את החלון (כמעט על האף שלה), ופרץ בצחוק רועם שדחס את מעט האוויר שהיה ברכב. הוא הביט בי. אני לא יודעת מה הצחיק אותו יותר: הבהלה שלי או התבוסה שלה. אבל את הצחוק שלו – אני לא אשכח.
"אין אהבה. אין דבר כזה", הוא שוב אמר. וסימן לי עם המבט להסתכל ימינה.
שם, הרחק מאיתנו, האישה נכנסה לרכב שאחרי כמה רגעים החל לקפץ מעלה ומטה בפראות.
בגיל שבע-עשרה וחצי הוא הופיע שוב.. הוא שמע שהוצאתי רישיון נהיגה וביקש שאאסוף אותו עם הרכב שלי ואעשה לו סיבוב. כשהתקרבתי ראיתי אותו עומד מרחוק ומתפקע מצחוק. כשעצרתי לידו הוא הפסיק לצחוק בבת אחת. הצחוק המופרע שלו פחות הבהיל אותי הפעם. זה היה סימן עבורי שהתבגרתי – יותר מאשר ניצנים של ציצי ומחזור חודשי.
הוא פתח את הדלת, נכנס והתיישב לידי במבט רציני. הוא שאל מיד בת כמה אני (מה, הוא באמת לא יודע?) ואם יש לי חבר ואם אני עדיין מאמינה באהבה. די מהר הוא ביקש להשתלט על ההגה ולנהוג במקומי. הוא רצה לבדוק מה המהירות הכי גבוהה שהרכב החדש שלי והלב העדין שלי יכולים לעמוד בה.
כשהוא הגיע ל-140 קמ"ש וצייר זיגזגים על הכביש – התחלתי לבכות. אני זוכרת שחשבתי שהוא עושה את זה כדי להשפיל אותי ולצחוק עלי כשיראה אותי בוכה. אבל אולי הוא פשוט רצה פעם אחת בחיים שלו לראות את הבת שלו בוכה? כי איזה מין אבא לא רואה את הבת שלו בוכה לפחות פעם אחת?
האיש עם החיוך המנצח גם היה כותב לי מפעם לפעם שירים. הוא היה שולח לי מכתבים או מיילים ובהם שירי אהבה. והיתה אפילו פעם אחת, אני לא זוכרת בדיוק בת כמה הייתי, כשהוא היה בחופשה בארץ, שהוא הזמין אותי אליו לדירה שבה התגורר אז, ישב על המיטה עם גיטרה, פרט עליה בתנועות רכות, הביט לי היישר לתוך העיניים ושר לי שיר אהבה.