סלימה מיכאל הייתה כבר אמא לחמישה ילדים כשהיא עזבה את ביתה המרווח והנוח בבגדד, ועברה להתגורר במעברות החדשות של אור יהודה. השנה היתה 1951, ומאותה שנה ועד 1953, הגיעו לארבע המעברות שהוקמו ביישוב אלפי עולים מעיראק במבצע עזרא ונחמיה. סלימה, שהייתה אז בסך הכל בת 28, הגיעה עם בעלה מיכאל אליו נישאה כשהייתה בת 14 בלבד. הם וחמשת ילדיהם קיבלו אוהל צנוע במתחם האוהלים והצריפים שהוקמו.
איציק חייק, שהיה רק בן 6 ועלה עם הוריו באותה שנה מעיראק לאותן מעברות בדיוק, זוכר היטב את מתחם האוהלים, וגם את החורף הקשה שאיתו נאלצו להתמודד התושבים החדשים. לדבריו זה היה כל כך קשה, עד שהילדים פונו לבסיס תל השומר ולקיבוצים באזור. "כבר במעברה כולם התחילו להכיר את האגדה שהייתה סלימה, היא די מהר הפכה להיות דמות מוכרת במתחם", מספר חייק, 80, איש עסקים, סופר וכדורגלן ישראלי שעדיין משחק, ואף נכנס פעמיים לספר השיאים של גינס ככדורגלן הפעיל המבוגר ביותר בעולם, וכשוער הכי מבוגר בכל ענפי הכדור. הוא זוכר אומנם ילדות נהדרת בין השבילים במעברות, אבל את הקשיים של ההורים, של הדור המבוגר יותר, הוא לא שוכח. "חילקו את כל הילדים לכיתות, לא היה שם בניין אפילו, רק אוהלים", הוא מספר, "כעבור שנה התחילו להגיע צריפים. עבורנו הילדים החיים הוא כביכול טובים, אבל עבור ההורים, המשפחה, אלה היו חיי סבל".
אבל החיים הקשים באוהל, ללא מים זורמים, מערכת ביוב או חשמל, עם מקלחות פעם בשבוע וחמישה ילדים קטנים שנזקקו לטיפול צמוד, לא עצרו את סלימה. כבר אז היא החלה להתנדב עבור תושבי המעברה, לתת מה שיכלה עבור אחרים, להציע עזרה איפה שהיה אפשר. באותן שנים, עוד כשגרה המשפחה באוהל ואחר כך בצריף, ילדה עוד ארבעה ילדים. רק את בתה האחרונה, העשירית במספר, ילדה בבית השיכון שאליו עברו קצת לפני 1960. בבית הזה, שבו שני חדרים, סלון ומטבח, גדלו עשרת הילדים.
לפני כחודש וחצי נפטרה סלימה, שכונתה "האמא של אור יהודה", באותו הבית ממש, בגיל 107, כשהיא מוקפת בשבט שהקימה במו ידיה. היא הותירה אחריה 168 צאצאים – עשרה ילדים, 42 נכדים, 98 נינים ו-18 חימשים. עד יומה האחרון היתה צלולה לחלוטין, ועוד הציעה את עזרתה לכל מי שביקש.
"אמא שלי הייתה אישה נדירה, הפרידה ממנה קשה לנו מאוד", מספרת בתה בת ה-80 זהבה, ילידת עיראק גם היא, שעלתה עם הוריה לארץ כשהייתה בת 6. היא כמעט לא זוכרת את החיים באוהל ובצריף, אבל מספרת שלאמה מעולם לא היה חשוב איפה היא גרה, הנתינה היתה הדבר שהיה הכי מהותי עבורה. "אמא שלי פשוט התנדבה, תמיד התנדבה, עזרה לכולם. כשישבנו שבעה הגיעו אלינו המון אנשים שלא הכרנו שבאו להגיד שלום ולספר לנו מה אמא עשתה עבורם. היא לא הייתה מדברת ומספרת, רק עושה".
הילדים גדלו בבית לאמא שמבשלת לנזקקים ומעבירה להם מנות חמות כדי שלא יהיו רעבים, אישה שפתחה מועדון לקשישים כדי שלא יהיו לבד ואספה לבית הקטן אנשים שלא היה להם איפה לגור. אחד ממפעלי חייה המרכזיים היה העזרה לקשישים עריריים או נזקקים. היא גם תמיד דאגה לספק לחיילים שמשרתים בחזית ביגוד, אוכל וציוד מכל טוב. "היא הייתה גם שדכנית מעולה, ומגשרת בין זוגות על סף גירושים", נזכר חייק. "היא גם טיפלה בסכסוכי שכנים וחמולות".
"יש שני קשישים שמתו אצלנו בבית, כי לא היה להם בית ולא ילדים, ואמא טיפלה בהם אצלנו בבית עד שהם נפטרו", מספרת זהבה. "היה איזה קבלן שהיה תורם תמיד תלושים, והיא היתה מעבירה אותם אחד אחד, בודקת כמה ילדים יש ומה בדיוק צריך, הייתה מכירה את כולם".
"היא הייתה גדולה מהחיים. אמא טובה, גידלה אותנו ואת כולם באהבה רבה. אין אדם שהיה צריך עזרה והיא לא עזרה לו, אין אישה שלא היו לה חיים טובים והיא לא עזרה לה. היא לא ביקשה כלום לעצמה. מתישהו עמידר רצו לבנות לה עוד חדר אבל היא לא הסכימה, לא רצתה לקחת מתנות".
בשלב מסוים, אחד מראשי העיר של אור יהודה הפך את סלימה לעובדת עירייה, כדי שתהיה לה הכנסה מינימלית לילדים. היא כמובן המשיכה בנתינה, ובמשך 25 שנה בעבודתה עזרה לאנשים בקהילה. לפני שש שנים, כשהייתה בת 101, קיבלה את תואר יקירת העיר עבור פועלה. "סלימה היא אישה יקרה שתרמה במשך שנים לקהילה, היתה מתנדבת בכל רמ"ח איבריה, דאגה לאחרים לא פעם על חשבונה, דאגה לגייס את בעלי העסקים כדי לסייע לנזקקים, עטפה את החיילים בעיר בהמון חום ואהבה והיתה הלב הפועם בעיר", אמרה עליה ראש העיר ליאת שוחט, כשפגשה אותה לפני שלוש שנים.
"היא זכתה לראות דור חמישי. זה שיא עולמי לדעתי", אומר חייק, חבר המשפחה. "אחת מבנותיה בת 92, סבתא רבתא בעצמה. "היא הכירה את כולם – הייתה צלולה עד יומה האחרון. במהלך השנים גדולי הדור היו באים לבקש ממנה ברכות, מנחם בגין, נשיאים שרים חברי כנסת. ועוד הסוף היו עדיין מגיעים לקבל ממנה ברכות".
עשרת הילדים שלה, לא עזבו אותה לרגע כל השנים. מיכאל, בעלה של סלימה, נפטר בגיל 72, אבל ילדיה היו סביבה כל הזמן. "המשפחה שלנו מאוד קרובה ומלוכדת, כל עשרת האחים. בכל אנחנו ביחד, וגם עכשיו במותה אנחנו ממשיכים", מספרת זהבה. "אני ואחיות שלי גרות מולה, היא לא היתה לבד אף פעם. היא גם אף פעם לא היתה חולה, לא התאשפזה, וגם כשנפטרה היא נראתה כמו מלאכית. אין ולא הייתה אמא כזאת".