"נהרגו כאן השבוע זוג הורים לשלושה ילדים (נועה וניר ברנס ז"ל), שנסעו בכביש שפיקוד העורף התיר לנסוע בו, יש כאן הפקרה מוחלטת של חיי אדם, אבל מבחינת המדינה, נראה שלא קרה דבר. אם זה היה קורה בכביש החוף, התגובה הייתה שונה לחלוטין", אומרת היום (חמישי) בשיחה עם mako ענת מעוז. היא ובעלה חן, בני 46, מפונים מקיבוץ יפתח, העלו אתמול פוסט לפייסבוק שהפך ויראלי, שבו התייחסו, בין היתר, לערך חיי האדם שנשחק בישראל, ביתר שאת בצפון.
אלא שההפקרות הזו, לדברי חן, לא התחילה עם המלחמה. "אין פלא שהצפון הגיע לנקודה הזו שמפנים אותו. קל לוותר על אזור שממילא מחשיבים אותו פחות, שלא משקיעים בו מבחינה אנושית תעסוקתית, תחבורתית, בריאותית, אקדמית, יש פחות על מה להיאבק. כשכתוב בתקשורת שנפלו טילים בשטחים פתוחים, השטחים האלה הם פרדסים, מטעים, זה החיים שלנו. וכשהמטעים האלה נשרפים בגלל טילים, אלו התפוחים שלא יגיעו לשולחן של הבתים בישראל.
"להגיד שטח פתוח על הכביש ברמת הגולן זה במילים אחרות לומר שלא מחשיבים את הכביש הזה כאזור שצריך להגן עליו. המוות של נועה וניר ברנס קרה בכביש שמוגדר ירוק - מקום בטוח מבחינת המדינה, אבל הוא לא, כי המדינה החליטה שלא מגינים עליו. ניר ונועה לא יכלו לשמוע אזעקה מהאפליקציה שלהם כי האפליקציה נשענת על GPS שמשובש כבר תשעה חודשים כדי להתל בכטב"מים של חיזבאללה, ערך חיי אדם נשחקו בישראל, בצפון ובדרום הם פחותים עוד יותר", אומרת ענת.
הדרך היחידה של תושבי הצפון להתגונן, היא להיות ביישוב מגורים שבו מתריעים הצופרים על האזעקות. זאת, משום שהאפליקציה של פיקוד העורף משובשת. "כשנסעתי מקיבוץ עמיר לקריית שמונה, בדרך בין היישובים שמעתי בומים, לא חיכיתי לאזעקה, יצאתי מהאוטו ונשכבתי לצידי הכביש, ראיתי יירוטים מעל הראש ושמעתי רק מרחוק את האזעקות של קריית שמונה", אומר חן.
"אין צופרים בכבישים שכל אחד יכול לנסוע בהם, והאפליקציה לא מתריעה כי בווייז כתוב כבר חודשים שאנחנו בביירות. יכול להיות שאם לא היו משבשים את ה-GPS הזוג ברנס היה היום בחיים. להחלטה לשבש יש מחיר מאוד גדול, ולא ברור אם מישהו שם עשה חשיבה של עלות-תועלת וחיבר לזה את הערך של חיי אדם. מילא, אם היינו יודעים שיש כאן אסטרטגיה, אבל אף אחד לא עושה מעשה מתוך מחשבה או אחריות, מתגלגלים, מגיעים לנקודה, מכבים שריפות, ככה מתנהלים כאן. זו ממשלה שלא חושבת קדימה, אלא חיה במציאות מקבילה", הוא מוסיף.
משפחות מפוצלות, קהילות מפורקות
קיבוץ יפתח ממוקם מעל קריית שמונה, בסמיכות לרמות נפתלי, מנרה, מלכיה - ישובי ההר שפונו ב-8 באוקטובר, כי הם נמצאים מרחק של דקות ספורות מגדר הגבול. משפחת מעוז – ענת, חן ושלושת ילדיהם, איתי ונעמה, תאומים בני 18 ונגה בת ה-9, פונו עם שאר חברי הקיבוץ למלון נוף גינוסר. ב-1 ביולי חזרה משפחת מעוז לצפון, ושכרה בית בקיבוץ עמיר שלא פונה בהוראת המדינה, ונמצא 20 דקות נסיעה מהבית האמיתי שבקיבוץ יפתח.
"חזרנו לאזור המחיה המקורי, של העבודה והחיים", אומר חן. "בתחילת המלחמה נוצר מצב שבו המשפחה התפצלה: התאומים שלנו רצו להמשיך את הלימודים ולגשת לבגרויות בבית הספר שלהם, שחזר לעבוד. נעמה עברה לגור בבית של החבר שלה ולאיתי שכרנו יחידה בקיבוץ לא מפונה. אנחנו ההורים נשארנו עם נגה במלון, הצלחנו להסתדר מבחינת עבודה, אבל הבעיה הייתה שכולנו כמשפחה לא היינו יחד". ענת, מוסיפה שלא מעט משפחות אחרות מאזור הצפון נאלצו להתפצל בלית ברירה. "ילדים בוגרים שרצו להמשיך את המסגרות שלהם, נאלצו לעזוב את מלונות המפונים".
אלא שלא רק משפחות התפצלו, גם קהילות שלמות שחיו יחד במשך שנים רבות התפרקו. "חלק מהמשפחות נשארו בגינוסר ויש משפחות שהתפזרו לאזורים אחרים. הקהילה התפרקה, וייקח אולי 15 שנים קדימה לנסות לבנות מחדש", אומר חן. "אחרי שבניתי בקיבוץ יפתח בית ובחרתי לחיות שם, אני לא יודע אם אוכל לחזור לגור שם בתחושת ביטחן מספקת. השאלה אם המדינה תוכל לייצר הרתעה נכונה או את ההסכם הנכון. מה שקורה בינתיים זו מלחמה בלי שום אסטרטגיה", הוא מוסיף.
המעבר לקיבוץ עמיר, לווה בלא מעט קשיים. "כשהיינו מפונים לא נחשפנו לאזעקות ועכשיו שוב", מסביר חן. "קיים קושי להסתגל שוב ולנהל משק בית אחרי שהמלון דאג לכל צרכינו הרבה חודשים, נגה הקטנה שלנו צריכה להסתגל מחדש ולהכיר חברים חדשים, ובעיקר קשה ששום דבר לא קרוב, שירותים ציבוריים, רופאים, משרדי ממשלה, קניות בסופר, אפילו חבילה שאתה מזמין, אנחנו חייבים לנסוע חצי שעה לראש פינה או לחצור הגלילית, כי קריית שמונה סגורה, זה מאוד קשה להתנהל ככה".
לדבריו, ההחלטה לחזור צפונה הייתה מורכבת ולא פשוטה כהורה, אך הוא שלם עם עמדתו – לא לוותר על הצפון. "איתי ונעמה רגע לפני שירות צבאי ושנת שירות, הם עוד רגע יוצאים מהבית, והיינו חייבים לתת להם בית לחזור אליו. בית מלון לא יכול להחזיק צרכים של משפחה, אם נעבור לקריות או לתל אביב, אנחנו מקטינים את הסיכוי שלנו לחזור לכאן, כי אני לא אטלטל אותם חזרה לפה בעוד שנה. אני שומר עליהם מכל משמר, הם לא מסתובבים ותמיד ליד מרחבים מוגנים, הבת שלי בקייטנה ויש להם מרחב מוגן, בבית שלנו יש ממ"ד ואנחנו יודעים מה לעשות, אבל המדינה כמדינה זו פשוט הפקרות אחת גדולה".
בפוסט שהעלו אתמול ענת וחן, שהפך כאמור ויראלי, הם שיתפו התכתבות בין בתם, נעמה, לתחקירנית מאחד הערוצים. הקשר בין השתיים נוצר בעקבות כתבה שהייתה אמורה לשלב סרטונים של נוער מהצפון, שחיי היומיום שלהם הושפעו ישירות מהמלחמה. "כשהבת שלי שאלה אותה למה הכתבה לא משודרת, היא אמרה: 'אנחנו נשדר כשתתחיל מלחמה, כלומר המלחמה מבחינתה תתחיל רק כשתושבי המרכז ייכנסו למקלטים", מספרת ענת.
לדבריה, "ההתייחסות הזו מעידה על נתק שקיים בחברה, ומגיע מהלך הרוח של נבחרי הציבור, והתעלמות מוחלטת מחבל ארץ שנמצא במלחמה יומיומית". חן, מסביר שהנתק הזה בא לידי ביטוי גם ביחס של התקשורת והציבור בישראל למה שקורה בצפון. "יש המון יוזמות ורצון טוב שקורים בארץ בזמן המלחמה עבור החטופים, העקורים והמפונים, אבל זה משהו בסיסי ומההתנהלות של המדינה נראה כאילו לא מרגישים את המלחמה במקום מסוים. קבלת ההחלטות היא פונקציה של מספר האנשים שזה ישפיע עליו, ונראה שחיי אדם בצפון שווים פחות לא רק בביטחון אלא גם בחינוך, בבריאות ובכל פרמטר משמעותי אחר בחיים. כשהילדה שלנו לא מצליחה לגשת לבגרויות כי יש טילים זה לא מרגש אף אחד, אם זה היה קורה ברמת גן, המצב היה שונה".