391 ימים חלפו מאז שנחטף שגיא דקל חן נחטף מבתו מקיבוץ ניר עוז לעזה. מאז אשתו, אביטל, עושה כל מה שהיא יכולה כדי להשיבו - ולדאוג לשלוש הבנות המשותפות שלהן. בסרטון ששיתפה ברשתות החברתיות רואים את גלי בת ה-3 ממררת בבכי וזועקת לאבא. "נשבר לי הלב. זה מצב כל כך אכזרי לילדה בת שלוש שרוצה את אבא שלה. איזו מדינה אנחנו שמפרידים בין הורים לילדים?", זעקה. "לקח לי שעה להרגיע ולחבק אותה, אין לי מה להגיד לה. לא יכולה להבטיח לה שאבא יחזור כי המדינה לא עושה מספיק כדי להחזיר אותו".

אביטל הוסיפה ושיתפה בהתמודדות הקשה מול ילדות קטנות שרק רוצות שאבא יחזור. "אני חווה את זה כבר שנה מולה ומול בר בת ה-7. בר מבינה שאבא אצל אנשים רעים, היא מבינה איפה אבא ושאולי מרביצים לו. היינו בשדה קרב ובר יודעת שאבא עם אותם אנשים", אמרה. "מי מטפל בנפש של הילדה שלי? אנשים חושבים שטיפול פסיכולוגי של פעם בשבוע יעזור לה להתגבר או להתמודד. אי אפשר להתמודד ולא יכול להיות שנחיה במדינה שמפרידים את ההורים מהילדים. שגיא הוא קודם כל אבא של שלוש בנות קטנות שהנפש שלהן מתענה. לא יכול להיות שנדבר על קטגוריות, שגיא אבא דבר ראשון. איפה זכויות הילד? למה שגיא צריך להמתין?".

הוא קודם אזרח שהמדינה הפקירה והיא חייבת להחזיר אותו.
"חד משמעית. אני מסכימה אבל מאחר ואני אמא תשומת הלב היא לבנות. אבא חסר וכל הזמן אני אומרת לאנשים שאנחנו נלחמים על העתיד שלנו. מסע העינויים הזה נמשך. אני והבנות בשבי בתנאים טובים, שחררו אותנו מהשבי הזה. למה שגיא צריך להתענות ולשרוד את זה מחדש בכל יום? אי אפשר להישאר אדישים, לגרום לאנשים צעירים להתענות בשבי. איפה הערכים שלנו? אני רוצה להגיד ששגיא לא צריך לשלם מחיר של אף אחד. מי שהפקיר אותו שיתחלף איתו. אף אחד לא יתנדב לזה, אז אזרחים צריכים לסבול? איזו מדינה הפכנו להיות? גלי בוכה בכל שבת עד כאב ואין לי מה לעשות. בר חוותה את המחבלים בבית ויודעת בדיוק איפה שגיא, זו התאכזרות לאזרחים ששם ולנו שצריכים להמשיך בחיים ופשוט סובלים".

שומעים את הדיבורים על עסקאות.
"שואלים אותי מה אני חושבת אבל לא חושבת כלום. לא מעניין, שלא יענו את הנפש שלי כל פעם מחדש ויגידו שיש התקדמות. זה אופטימי ואז פסימי, נמאס לי. זה התעללות בנפש של כל המשפחות. אפשר להתקדם בכל המעשים במקום הדיבורים".

משפחת דקל חן (צילום: מתוך
צילום: מתוך "חדשות הבוקר" , קשת 12

מישהו מדבר איתכם?
"בהתחלה כן אבל היום אני לא מתעניינת. מה יגידו לי? זה לא משנה ואני לא שואלת כבר כי אני מפחדת להתאכזב מהתשובה ואני למודת ניסיון באופן הכי אכזרי. אני ממתינה וזה נופל בכל פעם מחדש. גם כשמדברים על עסקה אז זה רק חלק מהחטופים, כאילו שיש תור, זה גם אכזרי. שגיא הוא אבא לשלוש בנות, אני לא חושבת שאחרי שנה במצב כל כך נוראי, יש ילדה בת שלוש שלא מכירה את אבא שלה כבר שנה. היא בוכה: 'איפה אבא? אני רוצה את אבא שלי'".

יש משהו שכן נותן אור?
"שגיא נותן לי אור ותקווה, אני מחכה לו. אני עומדת על הרגליים בשבילו, רוצה שיחזור לבית שמח וחזק. אני כל כך מחכה ומתגעגעת לו. הפרידו בינינו ביום אחד, אני לא יכולה לשאול לשלומו. התקווה והכוח שלי זה בעבור שגיא, שום דבר אחר".