תשעה ימים אל תוך מלחמת ״חרבות ברזל״, וסיפורי הגבורה משדה הקרב ממשיכים להגיע. בין הסיפורים קורעי הלב של אלפי הרוגים, פצועים, נעדרים וחטופים, אל גופי התקשורת מגיעים גם לא מעט סיפורים של ניצולים - ששרדו בנס את התופת ביישובי העוטף. כך גם היה עם ירנין אשכנזי, בן 50 ממיתר, שהעביר את 8 השעות הראשונות למתקפת הטרור הרצחנית של חמאס כשהוא מסתתר בחוף הים של זיקים.
״בכל יום שישי אנחנו יוצאים כמה חברים לדוג בקיבוץ זיקים״, הוא מספר. ״בשישי שעבר, אחרי שעשינו ארוחת שבת וסיימנו עם הקידוש, יצאנו אני ועוד חבר. הגענו לזיקים ב22:00, הקמנו את האוהל שלנו, והתחלנו לדוג״.
כמו כל מדינת ישראל, גם ירנין וחברו קובי דדון, תושב באר שבע, התעוררו בשבת מאזעקות השיגורים שנורו מהרצועה. ״כבר קרה שהיינו בזיקים בזמן אזעקה, אז בהתחלה לא ממש התרגשנו. תמיד כיפת ברזל מיירטת את השיגור, וזהו״, הוא משחזר. ״הערתי את קובי, וצעקתי לכל מי שהיה בחוף לשכב על הרצפה, כי אין מחסה. קיבלתי טלפון מאשתי, ואמרתי לה שהכל בסדר, תכף זה יגמר ואנחנו מתקפלים. היו שם זוג מבוגר בים והאישה נכנסה ממש לחרדה. אני חובש ונהג אמבולנס במד״א, אז מיד רצתי אליה וניסיתי להרגיע אותה. היא הייתה ממש בפאניקה וממש נכנסה לי ללב.
בעוד אשכנזי ממשיך להרגיע את בני הזוג, נשמעו צרורות של יריות מהים. "אני מרים את הראש ורואה דבור של חיל הים פוגע בסירה של מחבלים. פה התחלתי להבין מה קורה. היינו אנחנו, הזוג המבוגר ועוד חבורה של שני צעירים וצעירה. צעקתי לכולם שיש יריות ושימצאו מחסה, אבל זה חוף ים, אז הכל מאוד חשוף. רצנו מזרחה, ירדנו מהדיונה, והיינו קו ראשון לירי".
מאותו רגע ואילך היה אשכנזי בסרט מלחמה. מהמסתור על חוף הים הוא השקיף על הקרב שהתרחש בין הדבור לסירות המחבלים, עד שראה אותם חודרים לשטח ישראל. "את הסירה הראשונה הדבור השמיד. חלק מהמחבלים צללו למים, ואז הגיעה הסירה השנייה והדבור התחיל להתרחק לכיוון הגשר של חברת החשמל. לא הבנתי למה הדבור בורח ממנה, ואז הגיעה סירת מחבלים שלישית. היא באה ממש מולנו ונתנה יריות בקו ישר אלינו, ממש לכיוון שלנו. ירדנו מהדיונה ועדיין ראינו את החוף, אבל בצד ימין שלנו היו קני סוף. ברחנו לשם בריצה כשאנחנו כבר תחת אש, וזזנו כמה שיותר לצדדים כדי שהמחבלים לא יעקבו אחרי השביל שעשינו. נשכבנו על הרצפה, ידיים על הראש, ושמע ישראל".
בשלב הזה שמע אשכנזי סביבו ירי ללא הפסק. כל אותו הזמן אשתו ביקשה ממנו בהודעות טקסט שיברח מהמקום, כשהיא כבר יודעת מה קורה בעוטף כזה. אשכנזי השיב לה שזה בלתי אפשרי. "כתבתי לה: אם אנחנו מרימים את הראש, אנחנו מתים. יש לי שני ילדים אחרי צבא, והבן שלי כתב לי שהוא לוקח אקדח ובא להציל אותי. התחננתי שלא יבוא. אמרתי לו ׳שב בבית, תחכה׳. במקביל כתבתי לאחותי כי הבן שלה משרת בזיקים. כתבתי לה שתעדכן אותו כדי שיבואו לחלץ אותנו, אבל הוא לא ענה לה מהבוקר. במקביל כתבתי לאשתי שתדווח למד״א, למשטרה ולצבא, אבל הם אמרו שבגלל שיש שם אש חיה הם לא יכולים להגיע. לא האמנתי שנצא מזה בחיים".
במשך 6 שעות היו ירנין וחברו במחבוא בקני הסוף, והירי הכבד סביבם לא פסק לרגע. ״היינו עם המעילים מהלילה, בלי אוכל, בלי מים, בלי לזוז סנטימטר״, הוא מספר. ״הטבע של האדם זה לחיות. אני כל הזמן דאגתי לקובי והוא לי. אמנם נשכבנו יחד, אבל לא היינו צמודים. היינו רק בקשר עין. אני נושא אקדח והיה לי כדור בקנה, אבל היה לי ברור שאני לא אירה על כל אחד, כי לא רציתי שנחשף. גם לאורך השעות האלה, שהרגישו כמו נצח, פחדנו שהכטמ״מים של צה״ל יזהו אותנו בתור מחבלים, אבל לא הפסיקו ליפול סביבנו פצמ״רים. אחד נפל 5 מטרים ממני, נכנס באדמה ולא התפוצץ. נס משמים״.
"הלוחמים אמרו לא להסתכל"
לאורך אותן שעות נלחמים עשרות לוחמים ביישובים הסובבים, כשהם מתמודדים עם מאות אם לא אלפי מחבלים. מסוק לעלה לאוויר וחיסל מחבלים שהיו באזור. לאחר 7 שעות, השתרר שקט. אשכנזי שמע קולות, אבל לא הצליח לזהות אם הם דוברי עברית או ערבית. "אחרי חצי שעה שמענו את הקול של הצעירה צועקת ׳חיילים, אל תהרגו אותנו, אנחנו יהודים׳. הם הסתתרו 10 מטרים מאיתנו ולא ידענו. אלו היו גדוד 13 של גולני. הם צעקו לנו בחזרה, ואז אמרו לנו לצאת אחד אחד עם הידיים למעלה ולהתקרב אליהם. כשהגעתי אליהם התפרקתי לגמרי. התחלתי לבכות, הרגשתי שאני מתעלף שם".
המסע הארוך והמסוכן של השניים בחזרה לביתם עבר בין יישובים כבושים, בדרכים סגורות ובמראות סוריאליסטים וקשים לצפייה. "הלוחמים אמרו לנו לא להסתכל, כי על החוף היו מלא גופות של מחבלים. הלוחמים כיסו אותם עם מה שהיה להם - בדים, סדינים ומחצלות. הם ליוו אותנו לאוטו ושחררו אותנו, והכל היה סגור. בצד אנחנו רואים רכבים שרופים, ובכל 100 מטרים היה מחסום של צה״ל. הייתי עם טנדר, ובגלל שכל המחבלים חדרו עם טנדרים בכל מחסום כיוונו עליי נשק וצעקו עליי להרים ידיים. פתחתי את כל האוטו, הוצאתי את הראש מהחלון ואמרתי ׳חבר׳ה, אנחנו יהודים. חילצו אותנו הרגע׳. ככה כל צומת עד שיצאנו מאשקלון. רק כשהגענו לאשקלון סימסתי לאשתי שאני בדרך הביתה".
אשכנזי ניצל מהמתקפה הרצחנית של חמאס, אך חזר לבשורות איוב: בן אחותו, ששירת בבסיס זיקים, נהרג בקרבות. "באותו לילה הם קיבלו את הבשורה. היום קמו משבעה", הוא מספר. ״כנראה שהמוות של האחיין שלי הסיח את דעתי, כי אני לא חושב על מה שאני עברתי. ראיתי בפייסבוק שהזוג המבוגר שהיה בחוף הים נעדרים, אז שלחתי לבן שלהם הודעה וסיפרתי לו מה ראיתי. הוא אמר שמצאו את הטלפון של אבא שלו בשירותים עם סימנים של דם ולא יודעים איפה הם. זה כאב בלתי נתפס".