לפני חודש הבת שלי, בת 14, התעכבה בחוג ולא חזרה בזמן הביתה. היא לא הייתה זמינה חצי שעה. ירדתי לרחוב, עם פיג'מה, לחפש אותה. בדרך רצו לי סרטים בראש איפה היא, כמה רחוק מי שלקח אותה כבר הספיק להגיע וכמה זה כבר אבוד. דופק מואץ, דמעות בעיניים, פחד, אימה. הכל הרגיש אמיתי. בסוף היא ענתה, התייפחתי לה בטלפון, ביקשתי ממנה לא לעשות לי את זה יותר, וכשנפגשנו מתחת לפנס הרחוב, התרפקתי עליה. היא צחקה ממבוכה ובו-זמנית הבינה שאמא פה צריכה דקה לנשום אהבה.
אתמול היא ירדה לזרוק את שקית האשפה. אנחנו גרים במרכז הארץ, בעיר מנומנמת ושקטה. היא התעכבה 20 דקות ובכל זאת התחלתי להילחץ. שוב. זו המלחמה שעיוותה לי את הדמיונות והפכה את המחשבות למציאות אפשרית, ממשית, שאורבת לי מעבר לפינה. צלצלתי אליה ואמרתי: "אללי, איפה את? את יודעת שזה לא בשבילי עכשיו", והיא ענתה: "אמא סליחה, יש אוויר קר ונעים בחוץ והתחשק לי לעשות פה טיק טוק".
זה מה שחשתי. רק פעמיים. רק חצי שעה. מה חשות האימהות שבנותיהן לא עונות להן כבר מעל לשנה ושלושה חודשים? הן לא מצליחות להסדיר את הנשימה, לאכול, לישון, להשלים את הלב. אין להן עוד סוף טוב. ואני אומרת, באיזה עולם מסתובבות בינינו משפחות חסרות אונים, חרדות, משחקות בראשן ברולטת מי לחיים ומי למוות, עייפות מהבטחות, ממפחי נפש, מגעגוע ששורף את הנשמה.
את רוצה להושיט יד ולגעת בבת או בבן שלך ואי אפשר. את רוצה ללכת ברגל לעזה ולהחזיר אותם בעצמך. את רוצה להיכנס למיטה חמה וקצת לישון, ולא יכולה, עד שהם ישובו למיטתם. רייצ'ל גולדברג-פולין, אימו של החטוף הרש גולדברג-פולין ז"ל, צעקה את נשמתה במגפון לכיוון עזה, המילים הראשונות שלה היו: "הרשששששש, זאת אמא". עינב צנגאוקר קראה למתן: "שמע את קולי, אמא בדרך להוציא אותך משם!". טכנית, הילדים כנראה לא שמעו, אבל כמאמר השיר, 'אדם צועק את שחסר לו. לא חסר לו – לא צועק'. כל אמא שבויה יחד עם בנה או בתה.
רבות דובר על הקשר בין אימהות לבנותיהן, שמלווה אותנו כל חיינו, גם לאחר שגדלנו והפכנו לאימהות שמנסות להיות אימהות דומות, אך גם קצת אחרות. זהו קשר נצחי וקדום, של שבטיות, חוכמה עתיקה, מסע נשמתי. מי שצפה בסרט "הצמה" יכול היה להבחין בעוצמה המטלטלת סביב החוטים שקושרים בינינו.
מירב לשם גונן הראתה לנו כי היא הארץ הבטוחה של רומי. אני רואה בניואנסים הקטנים של התנהלות הבנות ששבו שהן ספגו בבית חוסן נפשי, שאני מאמינה שהקל עליהן במעט בגיהינום. אני רואה בכל חיבוק של כל אמא וכל אבא של כל ילד או ילדה שחזרו מהשבי, שהם הם הסיפור שהילד שלהם סיפר לעצמו בשבי, וכך הוא החזיק עוד קצת.
איך לא נשתגע בינתיים?
מה חשות האימהות שילדיהן עוד לא שבו, שמתגנב לליבן הספק מתי ואם זה יקרה? יש אימהות שאינן מצליחות לצאת מביתן לעולם האכזר שבחוץ, עולמן הפנימי השברירי במאבק תמידי עם החיים החדשים שנכפו עליהן והן לא מצליחות להכיל את הרוע והאכזריות שנחתו עליהן ומשתבללות כהגנה; יש שהפכו את המאבק למשימת חייהן; יש הנעות בין ייאוש לתקווה ומחזיקות איכשהו בין הטיפות; ויש שמלאות באופטימיות חסרת תקנה, והיא היא ההגנה שלהן. כך או כך – לא זו בלבד שכל דרך לגיטימית, הרי שכל אמא משדרת לילדיה בדרכה – אני פה, מחכה לך.
לא בכדי נקראה האמא להיות הדמות הראשונה שתפגוש את בתה עם החזרה מהשבי. אני מניחה שזה נעוץ באותו רגע קדום של חיבור למי שהביאה את החיים האלה לעולם ובסוג של לידה מחדש, ביכולת לברוא כעת יחד מציאות חדשה. מיותר לציין שאני מתמקדת באימהות ומנסה לשרטט את דרכן באפלה, אך ליבם שותת הדם של אבא, אח, אחות, בעל, אישה, כל קרוב שמחכה ליקירו, אינו יודע מנוח בדיוק באותה המידה. מספיק לראות את הבנות שחזרו מתרפקות על אבא כדי להבין מה הוא עבורן חוף מבטחים.
כל חברה שסבבה אותי השבוע אמרה לי בימים האלה שהיא לא מפסיקה לחשוב על המשפחות שנותרו מאחור. יש לנו מנגנון גירוי כזה שמאפשר לנו לעבור מיד מהאופוריה של מי שהשתחררה לתהומות של תסכול עבור מי שעוד שם. במידה מסוימת, זה אפילו מתקיים במקביל, הדמעות על חזרתן מהולות בעצב על כל מי שעוד שם. זה במרחק נגיעה, איך לא נשתגע בינתיים?
פעם, כשאיבדתי ילדה קטנה בפארק המשחקים, נלחצתי, אבל ידעתי בתוך תוכי שבישראל לא חוטפים ילדים ואחרי חיפוש קצר של דקות זה נגמר. היום אני כבר יודעת שהכל אפשרי ושהמחדל הזה, עם החידלון שלנו בתוכו, גורם לנו להסתובב במדינה שלנו אבודים, חרדים, מבולבלים, לא בטוחים, במידה מסוימת תלושים.
תמיד אגור בישראל, יש בנו ציונות ופטריוטיות אינסופיים על גבול המורעלות. יש לבעלי משפחה ענקית בארצות הברית, יש לו ולבנות שלנו אזרחות אמריקאית, אך מעולם לא חלמנו לגור בשום מקום אחר פרט לישראל, ואנחנו גאים על כך. גם בגיל 50 בעלי מתנדב לשרת את המדינה כי זוהי חובתנו אליה. בכל הזדמנות אני מפצירה במשפחה שלו לעשות עלייה ומסבירה באמונה שלמה כי זה הדבר היחיד, הנכון והמוסרי לעשות, גם כדי לחזק אותנו כעם, כחברה וכפרטים.
ניצחון במלחמה הוא גם לשקם את המדינה ולחיות בה ללא מורא ופחד. ליהודים ברחבי העולם יש תפקיד מפתח במאמץ הזה. יש לנו אחריות על המציאות שלנו. על הסיפור פה. יש לנו מחויבות לדור המייסדים, לאבות אבותינו. יש לנו חובה להתגייס לצה"ל. יש לנו ברית עולם עם המדינה שלנו, בטוב וגם ברע.
העובדה שאבדה לי תחושת הביטחון, שהלב שלי נופל בכל פעם שאחת הבנות שלי לא עונה לי, שהחיים הפכו לשברירים, כואבים, מדממים, מעציבה אותי עד מאוד. ועם זאת, ברור לי שמדינת ישראל היא עדיין המקום הבטוח ביותר ליהודים בעולם כולו. בחנוכה טיילנו בירושלים וכמה שלבי התרחב. אין ולא יהיה מקום שכזה ליהודים.
לכן חובת המנהיגים שלנו להחזיר את כל החטופים והחטופות ולהשיב לנו את הביטחון שאבד, לאפשר לנו לתת אמון מחדש בעולם.
אני לא פוליטיקאית. גם לא ביטחוניסטית. אין בידי להעריך את המחיר או לנבא מה יהיו ההשלכות. ועדיין אני מקווה שיזכרו כל אדריכלי ההסכמים כי לסיפור הזה ראוי שיהיה רק סוף אחד.
שיר ילדותי מתנגן לי בראש בקולה של שולה חן: "אמא מדוע זה יש מלחמות. למה רבים בני אדם. אמא מדוע שותק אלוקים ולא עוצר בעדם". ואני תוהה, אמא כיצד זה שותק העולם, איך נחטפים ילדים.
חוה היא האישה הראשונה באנושות, נקראת על שם האִמָּהוּת. "וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כׇּל־חָֽי" (ספר בראשית פרק ג', פסוק כ'). באופן הבסיסי ביותר האִמָּהוּת מאופיינת כמקור של חיים בעולם. כשאנחנו יולדות, אנחנו בודקות לא פעם שהתינוק שלנו נושם. ורק אז מתפנות לנשום סדיר בעצמנו.
אוי לו למנהיג שלא יאפשר לאמא לנשום שוב את ילדיה.