Postמורטום. יעלי, כבר שנה שאני יום יום כותבת לך. מעולם לא כתבתי פוסט לפני, זה נולד עם המוות. זה התחיל בפוסט עם תמונה שלך רצה בחולות שמתחתיה הנחתי את המשפט: "כי גם אותי סופה נודדת סחפה". יום למחרת היו שני משפטים, ופיסקה ומאז עשרות אלפי מילים. למה? בשביל מה?
זה התחיל מזה שהנפש שלי התקוממה ואמרה לי "שזה לא יעלה על הדעת שבשנייה אחת אני כבר לא יכולה לדבר עם הילדה שלי יותר". תחשבי על זה יעלי, על כל השיחות שהיו לנו בכל חייך הקצרים מידי, שעות של שיחות נפש, ועוד שעות של התלבטויות, ושיחה כל יום ואז אומרים זהו, אי אפשר יותר. לא יכולתי, ואני עדיין לא יכולה לא לדבר איתך, להפסיק להגיד 'ילדה שלי' אז פשוט המשכתי. נשמע מטורף? אולי כן ואולי לא, וגם אם כן, זה מה שהשכול עושה, אנחנו לא הכי תקינים יותר. בגלל זה אני כותבת לך מדברת אליך ולא עלייך, אני ילדה שלי לא יכולה לנתק את חבל הדיבור.
עם הכתיבה התחלתי לקבל תגובות מאמהות שכולות אחרות, אחיותיי לסיוט, שכתבו שאני נותנת מילים למה שהן מרגישות, שהן לא ידעו איך לקרוא לזה ועכשיו יש להן מילים. הן אמרו לי "את כותבת אותי", והרגשתי שזאת הדרך שלי להמשיך את הטוב שאת הבאת לעולם, תמיד עזרת. והתחלתי גם אני לקרוא פוסטים של הורים אחרים והרגשתי על מה הם מדברים, הרגשתי שאחרים כותבים אותי, והבנתי שהורים שכולים יותר משהם שונים הם דומים, וככל שאנחנו יכולים לתת אחד לשני מילים ולהרגיש מובנים אחד לשני זאת תמיכה רצינית. ובהדרגה התחילו לכתוב לי גם אבות שכולים, וגם הורים שכולים "ותיקים", וזאת דרך שלנו, עדינה ומיוחדת להגיד אחד לשני: אתם לא לבד.
>> מחווה מרגשת בתיכון ובבית ספר יסודי: תעודות בפונט שעוצב ככתב ידה של תצפיתנית שנרצחה
הסיבה השלישית נוגעת לפוסט שכתבתי שנקרא "חצינו את הקווים", שם אני מסבירה לך שהורים שכולים מסתובבים בעולם הזה כמו חייזרים, אנחנו כבר לא שייכים לכאן, חוצנים. אפילו הסברתי לך שהורה לחלל מתנייד בעולם באמצעות חללית שהדלק שלה הוא כאב, צער וגעגוע. הסברתי לך שביננו לבין האנשים הרגילים פעורה תהום, למרות שכולם רגישים ואוהבים ומנסים. השכול מייצר תהום בין עולמות. אל מול התהום הזאת בא להשתבלל, כמו להגיד: "אנחנו נשאר בצד הזה של העולם ואתם בצד השני, בחיים לא תבינו אותנו". וזה נכון, למי שלא חווה שכול אין דרך באמת להבין.
לקרוא את הכאב שלי
אז מה נעשה? נגיד שהעולם כבר לא בשבילנו, שלא יבינו אותנו ולכן נפסיק להסתובב עם 'רגילים'? עם הכתיבה לך הבנתי, שלמילים שלי על החיים שאחרי המוות, יש פוטנציאל להיות סוג של גשר בין העולמות, שהכתיבה היומיומית על הכאב וההתמודדות מאפשרות לאנשים להבין מעט יותר על מה עובר עלינו ועל חברים שלהם, וגם שלהם נהיו מילים לתקשר איתנו. כך למשל אנשים מתחילים גם להשתמש במילה בדיאבוד- כולם מנתחים את הדברים בדיעבד, רק בשבילנו זה בדיאבוד (זאת לא מילה שאני המצאתי). וכשאנשים 'רגילים' משתמשים במילה הזאת אני מרגישה שזה פחות רחוק, שהפער ביננו מצטמצם שהם מבינים שהשפה הרגילה לא רלוונטית לנו ומוכנים להשתמש בשפת השכול, ללכת את הדרך איתה אלינו. דוגמא נוספת היא שאנשים שקוראים את הפוסטים יודעים שיש דברים שאני לא מסוגלת לכתוב במודעות - אני כותבת את השם שלך ואז מוסיפה מילולית: שתי אותיות וגרשיים, ולא כותבת את המילה האמיתית שמשמעותה שאת לא חיה, ואנשים כותבים כמוני ובזה הם כמו אומרים לי "לא החלקת על השכל, אנחנו מבינים ונעשה כמוך". אז בזכותך ילדה שלי ולזכרך, ובשבילך, אני מנסה להיות גשר בין העולמות.
הסיבה הרביעית נוגעת לזה שאנשים דואגים לי, ממש, הם באמת רוצים לדעת מה שלומי. וזה מסבך קצת לכולם את החיים למה? כי לא פשוט לפנות אלי. כתבתי לך פעם על זה פוסט "להיכנס או לא להיכנס, זאת השאלה?" על רגע ההתלבטות של אנשים לפני שהם דופקים בדלת ונכנסים אלינו הביתה. לא פשוט לפנות לאנשים שהחיים שלהם נהיו עיי חורבות, זה מפחיד, לא יודעים מה מחכה מאחוריי הדלת. וזה מסבך את החיים כי יש ימים שאני פחות יכולה לתקשר בהם ולא יכולה להגיב אפילו למחוות של דאגה, אז גם אם משהו נכנס או התקשר לא בטוח שאני מסוגלת לזה.
הכתיבה פותרת לכולנו את הבעיה - כל מי שרוצה לדעת מה שלומי יכול לדעת, כל יום. ואני, אני יודעת שהם שם, כל הזמן קוראים בדאגה, נוכחים דרך זה שהם מוכנים לקרוא את הכאב שלי, שהוא לא פשוט בכלל, ילדתי. וככה אני לא מרגישה לבד ואנשים מצליחים לדאוג לי רק בדרך אחרת.
הסיבה החמישית והחשובה ביותר- בעוד שאנשים טובים קראו קדיש במשך שנה לעילוי נשמתך בעולם הבא, הכתיבה אליך היא הקדיש שלי להנכחת נשמתך בעולם הזה. ובית הכנסת שלי נקרא "בשביל יעל" ואנשים נכנסים אליו בשחרית, מנחה, ערבית או לילית מתי שמתאים להם. ושם הם קוראים את קינת יעל, כי זה מה שאני עושה ילדתי האהובה, אני כותבת לך את קינת יעל. ואני מנסה לשרטט את דמותך הענווה, האוהבת, זאת עם נפש עתיקה שכמו שייכת למאה אחרת, מנסה לשרטט את דמותך האחראית, המתמידה, החפה מאגו ומרוע, זאת שאוהבת אדם, נושמת מדבר, רוקמת חברויות ואהובת כולם. ואני באמת מאמינה בכל ליבי שבכל רגע נתון ביום מישהו במדינת ישראל נזכר בך, חושב עליך כי הוא קרא משהו שדיבר אליו, משהו שנשאר בו. וככה ילדה שלי את נוכחת בעולם הזה מבלי להיות נוכחת בו פיזית. את נמצאת בכל נוף, אהבה עד אינסוף.
בשביל מה? בשביל יעל.