יפה אדר בת ה-85 על קלנועית, בדרך לעזה - זו הייתה אחת התמונות שהכי נצרבו בזיכרון בשבת השחורה. ביום שישי אדר שוחררה מהשבי והתאחדה עם משפחתה, כולל עם נכדתה אוריאן שתיארה הבוקר מה עברה סבתה בשבי ומה מצבה היום.
"סבתא חזקה, גדולה מהחיים. היא מאושרת להיות בבית, מאושרת שהסיוט הזה מאחוריה, מאושרת להיות עטופה", סיפרה אוריאן, "סבתא מתרגשת מכל האהבה שהיא מקבלת מעם ישראל. היא עדיין לא מבינה מה קורה פה. היא מספרת לנו בהתרגשות שמחאו לה כפיים כשהם הגיעו, עוד לא מבינה את הדבר הגדול הזה שקורה. אנחנו לאט לאט מנסים להסביר לה. היא אישה מאוד פרטית, נורא קשה לה לקבל את זה".
"הראנו לה חלק מהסרטונים, אנחנו בונים את זה כדי לא להציף אותה. היא יודעת הרבה, גם גם שומעת המון מידע חדש על מה שקרה בתקופה שלא הייתה. מה קרה לאנשים האהובים שהיא מכירה, מה קרה לקיבוץ שלה ומה קרה לבית שלה. אנחנו מכניסים אותה לזה לאט לאט ומספרים לה על מה שקורה. היא מאוד רוצה לדעת, שואלת המון שאלות. היא צלולה וחדה לחלוטין. היא הבינה לכל אורך הדרך מה קורה".
מה היא סיפרה לכם על יום החטיפה, על הנסיעה בקלנועית ברחובות עזה?
"היא סיפרה לי: 'את יודעת, בשלב הזה באמת לא פחדתי'. לא הצלחנו להבין איך. היא אמרה שהיו שלבים שפחדה יותר, כשהייתה בשבי. האמונה שהצבא יגיע, שהכל יהיה בסדר ושזה ייגמר מהר, החזיקה אותה. מה ששמר עליה היה החוסן הנפשי שלה. התנאים בשבי היו כמו שאנחנו מדמיינים אותם. היא מספרת שבלילות הייתה עוצמת עיניים, חושבת על הנינים שלה ואומרת: 'יש לי בשביל מה להחזיק, יש לי בשביל מה לחזור'. אלה הדברים ששמרו עליה, למרות התנאים הקשים. אין ספק שמה שהיא עברה, גם אישה חזקה כמוה לא צריכה לעבור".
את זוכרת מה השאלה הראשונה שהיא שאלה אותך?
"זה היה מפגש שאין בו הרבה מילים. אחת השאלות הראשונות שהיא שאלה זה מה שלום תמיר, הנכד הבכור שלה, שגם הוא חטוף. היא לא ידעה מה איתו. תמיר יצא להגן על הקיבוץ. היא שמעה שדברים לא טובים קרו לכיתת הכוננות. נורא לא רצינו לספר לה, זה לא אחד הדברים הראשונים שרצינו להביא. הם היו במודעות יותר גדולה ממה שחשבנו. היא ידעה לדוגמה שיש כיכר על שמם, כיכר החטופים. לא יודעת איך. אנחנו עכשיו משלימים את הפאזל, כי חלק מהדברים שהיא שמעה אלה דברים לא נכונים. היא שמעה שכל הקיבוץ נשרף, סיפרנו לה שהבית שלה ספציפית לא נשרף ושאפשר להוציא משם דברים. אתה מנסה לבנות לה תמונה שאישה בגילה יכולה לעכל. היא אומרת: 'בגיל 85, אני צריכה לבנות את החיים שלי מחדש. אין לי כלום, אין לי בית לחזור אליו'. הדבר הכי קשה מבחינתה זה לא מה שהיה, אלא מה שיהיה".
היא רוצה לחזור לקיבוץ ולשקם את חייה?
"עוד לא הגענו לזה. היא כן רצתה ללכת לעצרת שהייתה אתמול. כששמעה שאח שלי הולך לנאום שם, היא אמרה לו: 'אני רוצה לבוא'. מבחינתה, היא זו שצריכה להיות עכשיו זו שעוזרת להוציא את האנשים האחרים משם. היא מרגישה שהיא רוצה להיות פעילה, רוצה לעשות".
היא יודעת שהפכה לאחד הסמלים הגדולים במלחמה העצובה הזו?
"עדיין לא, כנראה שזה עוד יגיע אליה. היא לאט לאט מבינה את מה שקורה פה, את גודל הדבר הזה. היא עוד לא מבינה שהפכה לסמל. יש עוד כל כך הרבה אנשים שנמצאים שם. קיבלנו אתמול קרן שמש אחת, אבל אנחנו עדיין לא יכולים לראות את הסוף, את השמש. המשימה של כולנו זה לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי שהם יחזרו אלינו".