איילת בוים, תושבת בארי, איבדה בטבח ב-7.10 את בעלה גיל - חבר כיתת הכוננות בקיבוץ, ואת בנה הבכור ענבר שהיה בדרכו להגן על הקיבוץ. לפני כשבועיים היא חזרה ממסע בניו יורק כדי לספר את הסיפור שלהם: "זהו גורל מוזר ואכזר שהם נרצחו באותה שעה במקומות שונים".
מירב דוסטר | mako | פורסם 09:41 05.12.24
משפחת בוים|צילום: צילום פרטי
איילת וגיל בוים ז"ל גרו בקיבוץ בארי, שם גידלו שם את ארבעת ילדיהם: ענבר ז"ל, כמעט בן 23; עומר (21), קצין בהנדסה קרבית; ענוג (19) המשרתת בחיה"א; ועדי (17), תיכוניסט. איילת היא מורה במקצועה וגיל עבד בדפוס בארי וב-12 השנים האחרונות ניהל אתר של כרטיסי אשראי.
ב-7.10 היו גיל ואיילת בבארי עם עדי. ענבר סיים בדיוק משמרת לילה בקצא"א אשקלון והיה בדרך לחברתו שגרה במבועים. עומר וענוג התגוררו כל אחד מהם בדירות הצעירים שבקיבוץ. "גיל היה ער כי הוא היה אמור לצאת לרכיבה על אופניים. הוא העיר אותי ואת עדי ונכנסנו לממ"ד. גיל התקשר לעומר וענוג לוודא שהם סוגרים את החלונות. התקשרתי לענבר כי ידעתי שהוא בדרכים, הוא אמר שבעוד שתי דקות הוא מגיע לחברה שלו, אמרתי לו שיישארו בממ"ד", מספרת איילת בשיחה עם mako.
גיל היה חבר בכיתת הכוננות בבארי משנת 2003. בשעה 6:50 קיבל קריאה להגיע. "שנים ביקשתי שיפרוש כי יש צעירים שיעשו את זה, והוא תמיד אמר שאנחנו חיים על הגבול. כמה חודשים לפני הם אספו נשקים, גיל החליט שהוא קונה כספת ושם בה את הנשק. הוא אמר שאם יש חדירה מה הטעם שהנשק יהיה במקום סגור. לפני שיצא מהבית עדי שאל אותו אם הוא מסכים שניקח את הנשק האישי מהכספת וגיל הסכים. הוא לקח את הנשק הארוך שלו ויצא מהבית. זו לא היתה אמירה שאופיינית לו, הוא לא היה מסכים שעדי, שהיה רק בן 16, ייגע בנשק. הוא היה חד מאוד וידע להסתכל לאמת בעיניים".
מהלחץ והבלבול איילת לא זכרה את הקוד, והשאירה את דלת הארון שבו היתה הכספת פתוחה. בדיעבד, זה היה אחד הדברים שהצילו את חייה ואת חייו של עדי. "נכנסנו לממ"ד וביקשתי מהילדים שיעדכנו כל רבע שעה מה איתם. עדי רצה להתקשר לגיל כדי שיגיד לנו את הקוד אבל לא הספקנו. עד היום אני מתייסרת מהשאלה שאם היינו מתקשרים, ואולי אם הוא היה מתעכב, הוא היה עדיין בחיים. גיל כתב לילדים: 'יש חשד לחדירת מחבלים, תנעלו את החלונות ותסגרו את דלת הממ"ד'. ענבר הגיב בקבוצה: 'דחוף דחוף תקשיבו לאבא'. זו היתה ההודעה האחרונה שלו".
לאחר שאיילת הבחינה שענבר לא מגיב בקבוצה, היא פנה לחברתו יובל: "היא אמרה שהוא היה אצלה כמה דקות ואז קיבל הודעה שמקפיצים את כל המאבטחים חזרה. שלחו לו סרטונים עם סירות של מחבלים שמגיעים מהים וסרטון של מחבלים בשדרות. ענבר מיד הבין מה קורה ואמר שהוא ייסע חזרה לקצא"א לאשקלון, ייקח נשק ויבוא לבארי, כי יש מחבלים בבית. ענבר היה לוחם, חובש בסיירת גולני, הוא לא מהאנשים שיושבים בחיבוק ידיים. הוא היה כמו גיל - קודם כל להגן ולשמור על אחרים ורק אחר כך על עצמו".
גיל בוים ז"ל|צילום: אלבום פרטי"כשהמחבלים לא הצליחו לפרוץ את הכספת, הם חזרו עם מסור"
מאותו הרגע ניסתה איילת לאתר את ענבר ואת גיל, אך אף אחד מהם לא ענה: "פתאום אני שומעת שמנפצים לנו את הדלת האחורית. עדי קפץ לדלת הממ"ד כי אחי כתב שהדלתות לא ננעלות וצריך לשמור על הידית, וראינו שנכנסה אלינו חוליית מחבלים. הם התחילו לבעוט ולצרוח בערבית, ואז כנראה אחד מהם קלט את הכספת בחדר הארונות שנמצאת ממול לממ"ד, וזה מה שהציל אותנו".
במשך דקות ארוכות המחבלים ניסו לפרוץ את הכספת, כשלא הצליחו יצאו מביתם של איילת וגיל, וחזרו עם מסור. "בזמן הזה כתבתי בקבוצת הורי נעורים שיש מחבלים בבית וביקשתי עזרה, לא ידעתי למי לפנות. הם הצליחו לנסר את הכספת עם מסור, חילצו את האקדח וירו על דלת הממ"ד את כל המחסנית, בזמן שעדי מחזיק את הידית ואני עומדת לידו ומרגישה שתכף שנינו מתים".
כל אותו הזמן, למרות האימה שבה הם נמצאו, איילת ועדי שמרו על שקט מוחלט. "כששמעתי אותם פורצים, כיביתי את המזגן והחשמל בממ"ד כדי שלא יידעו שאנחנו שם. שמענו את המחבלים הולכים למטבח ואוכלים. הם עלו לחדר של עדי, עשו הרס מוחלט בבית. לפי ההודעות ששלחתי בוואצאפ לפחות ארבע פעמים עד שבע בערב נכנסו ויצאו מחבלים מהבית שלנו, וכל אותו הזמן עדי שומר על ידית דלת הממ"ד".
בכל אותן שעות, במקביל, איילת היתה בקשר עם עומר וענוג, כאשר כל אחד מהם נמצא לבד בדירתו. "עומר ניסה לצאת כמה פעמים אבל ראה כל הזמן מחבלים בחוץ. אמרתי להם שלא יעזו לצאת החוצה. ענוג כתבה לי: 'דופקים בדלת', אמרתי לה שתסתתר מתחת למיטה. שעות היא הייתה בפייס-טיים עם אחיינית שלי מארצות הברית, וללא קול הן הסתכלו אחת על השנייה רק כדי שענוג לא תרגיש לבד".
ענבר בוים ז"ל|צילום: אלבום פרטי
"ראיתי את הכל בשחור לבן ורק נקודת אור כתומה - בית בוער"
המשפחה המורחבת של איילת ניסתה בשעות האלו לשלוח עזרה, דרך מכרים בצבא, בשב"כ ובתקשורת. "לא זכרתי להגיד את מספר הבית. התחלנו לקבל הודעות בוואצאפ של הקיבוץ ששורפים את הבתים. בצהריים ענוג כתבה לי: 'אמא חטפו את נגה לעזה'. נגה וייס היא אחיינית של גיל. לא הבנתי על מה היא מדברת והיא שלחה צילום מסך שהטלפון של נגה באזור רפיח. אחר כך היא אמרה שחטפו את שירי, אחות של גיל. כשגיל לא ענה חשבתי שאולי גם הוא בין השבויים כי היה דיבור שיש שבויים בחדר האוכל אצלנו, לא הבנתי למה הוא לא עונה לי".
לקראת אחר הצהריים תשתיות החשמל בקיבוץ בארי לא פעלו יותר. עדי ואיילת ישבו בעלטה מוחלטת עד השעה 23.00. "פתאום שמענו ששוב יש אנשים בבית, אבל הפעם שמענו עברית. עדי לא הסכים שנפתח את הדלת והתחיל לנהל איתם מו"מ כשהם מחוץ לדלת. שאל מי הם ומאיזו יחידה, הם אמרו שהם מהצנחנים. באיזשהו שלב שמעתי אחד מהם אומר: 'בואו נלך לבית הבא'. צעקתי להם: 'אני פותחת את הדלת ואני מתחננת אל תירו עלינו'. פתחתי את דלת הממ"ד ונפלתי בזרועות החיילים. הם הושיבו אותנו בסלון שהיה הפוך לגמרי, ואמרו לנו שמוציאים אותנו לבית אחר כי הבית שלנו לא בטוח. הובילו את כולנו לכביש ההיקפי והמחזה שראיתי היה בלתי נתפס, הכל בשחור לבן ורק נקודת אור כתומה, בית בוער, גופות מוטלות, הראש לא באמת מעכל את מה שקורה. עדי תפס לי את הפנים והוריד לי את הראש ואמר: 'אל תסתכלי לשום כיוון'. עדי חושב שהוא לא הצליח להיות מספיק חזק ולהגן עליי אבל הוא הציל אותנו. הילד הזה הוא הגיבור שלי".
בשער הקיבוץ איילת פוגשת סוף סוף את עומר וענוג. אז הבינה שעומר הוא זה שהתעקש שאיילת ועדי בבית ולכן הגיעו לחלץ אותה. "אני שאלתי את כל מי שנמצא אם הם ראו את גיל, ואם הם יודעים משהו על ענבר, ואז אני שומעת מישהו מכיתת הכוננות אומר: 'גיל היה באירוע של מרפאת השיניים', ולא הוסיף. בדיעבד אני יודעת שכולם ידעו. מאותו רגע הבנתי שאני צריכה לברר מה קרה שם".
בשעת לילה מאוחרת הובילו את קבוצת ניצולי בארי לקיבוץ שובל. במשך כל הלילה איילת המשיכה לנסות להתקשר לאריק הרבש"צ כדי שיחפשו את גיל וענבר. "אני ויובל, חברה של ענבר, התקשרנו לכל בתי החולים, למוקד הנעדרים, ניסינו בכל דרך אפשרית לחפש אותם. בשעות הצהריים נסענו לאחותי שגרה בגני תקווה".
אחרי שלושה ימים של חיפושים הגיעה שיחת הטלפון המצמררת. "ביום שלישי בלילה אבידע בכר (שאשתו דנה ובנו כרמל נרצחו בממ"ד בבארי) התקשר אליי בטעות. הוא חשב שהתקשר לגיסתו. הוא אמר: 'כרמית מה קורה?' עניתי לו: 'זו איילת מה שלומך?' והוספתי שאני משתתפת בצערו כי דנה וכרמל נרצחו, הוא אמר לי: 'גם אני משתתף בצערך, שמעתי על גיל'. איבדתי את זה, התחלתי לצרוח. הוא לא ידע שאני עדיין לא יודעת". בבוקר שלמחרת התקשרו לאיילת נציגים מהקיבוץ והודיעו שגיל וענבר אינם בחיים. בשבת, כעבור כמה ימים, הגיעו קציני נפגעים להודיע לאיילת באופן רשמי שגיל נרצח, וכעבור שעה הגיעו מהמשטרה להודיע שזיהו את גופתו של ענבר.
לדבריה, כמה דקות לאחר שיצא מביתו, הפתיעו את גיל שני מחבלים מהשיחים. "הם נתנו לו מכה ברקות עם קת הרובה, הפילו אותו מהאופניים ירו בו פעמיים ונמלטו. יאיר, חבר כיתת כוננות, שהיה בדרך לנקודת המפגש ראה את הכל והזעיק את נירית האחות ועוד חברי כיתת כוננות, והם הובילו אותו למרפאת השיניים. נירית ניסתה לטפל בו ולהחזיק אותו בחיים, אחרי חצי שעה הוא מת".
משפחת בוים בהרכב מלא|צילום: צילום פרטיהרכב של ענבר נשרף ומפתחות הרכב נותרו שלמים
השאלה מה קרה לענבר ברגעיו האחרונים ממשיכה לנקר ולטרוף את מנוחתה של איילת. "אני מנסה לחפש תשובות, ואין. מחלקי פאזל שהשלמתי לעצמי ענבר יצא בסביבות 7:10. איכון הטלפון האחרון שלו היה בשעה 07:34 על כביש מספר 34 בצומת שער הנגב. בכתבה ששודרה באחד הערוצים, רואים את הרכב של ענבר מגיע לצומת, הוא כנראה ראה שיש מחבלים וניסה לחתוך לצד הנגדי, הוא נסע אל תוך מלכודת של מחבלים, את זה כבר לא רואים. הרכב שלו נשרף בצומת. אני לא יודעת מה קרה לו, מה הוא חשב והרגיש. בערך חודש אחרי קיבלתי מעטפה עם פירורי טלפון שרוף ואת המפתחות של הרכב שנותרו שלמים, משהו לא מסתדר פה".
הפעם האחרונה שאיילת ראתה את ענבר היתה יום לפני. "הוא ישב איתי ועם עומר ושיתף שהוא רוצה להירשם ללימודי רפואה, הוא היה חובש קרבי והתחום מאוד דיבר אליו, הוא אמר לי: 'אמא אני יודע שאת פוחדת מהטיול הגדול אבל אני ויובל מתכננים לנסוע חודשיים לתאילנד ואחרי זה אכנס למסלול לימודים'. שובר אותי שהיו לו תוכניות גדולות ורצון לחיות את החיים. בשנה האחרונה לפני האסון כל מפגש שהיה עם חברים והצוות שלו מהצבא הוא לא פספס, הוא מאוד אהב והיה מחובר לחברים שלו. שלוש שנים הוא שירת בג'נין וכל לילה התפללתי שהוא יהיה בסדר, ונשמתי לרווחה אחרי שהשתחרר. לא תיארתי לעצמי שבצורה כזו אכזרית הוא ילך מאיתנו. זהו גורל מוזר ואכזר שהם נרצחו באותה השעה במקומות שונים. מאז לא ישנתי ברציפות לילה אחד. אני רוצה לדעת מה קרה, ומקווה שהם לא סבלו".
בימים אלה, לאחר שנעקרו מביתם, ממשיכים איילת ועדי להתגורר בגני תקווה. "עומר חזר לצבא וסיים קורס קצינים, ענוג התגייסה בינואר ומשרתת כפקמ"צית. עדי רוצה לחזור לבארי כדי להרגיש קרוב לגיל וענבר. שלושת החברים שלו נרצחו: אלון אבן ז"ל, ליאור טרשצ'נסקי ז"ל ונויה שרעבי ז"ל, ושני חברים שלו נחטפו (והושבו כעבור 54 ימים) נועם אור ועמית שני. נער מתבגר שאיבד את כל העולם שלו. עדי יצר לפני כל זה מוזיקה אבל מאז הוא כבר לא יוצר, העשייה שלו היא בעיקר סביב השכול והאבל".
"נקום וניישב את העוטף"
יותר מ-700 לוחמי כיתות הכוננות מהעוטף ובני משפחותיהם הגיעו במסגרת מיזם "פרוג'קט 24" לניו יורק ופלורידה במטרה להוקיר את לוחמי כיתות הכוננות ותושבי העוטף. הרעיון התחיל כשמייסד הפרויקט, דניאל גרדוס, פגש את חברו הקרוב רון אסף שנלחם בגבורה כחלק מכיתת הכוננות בקיבוץ רעים. יחד הם ניתבו את רשת הקשרים העסקית שבנה גרדוס לאורך שנים והרחיבו אותה כדי ליצור חיבור בין הקהילות והישראלים העקורים מעוטף עזה, ובין הקהילות יהודיות בתפוצות.
לפני כשבועיים איילת ועדי חזרו ממסע הסברה בניו יורק, אליו טסו יחד עם משלחת כיתת הכוננות של בארי, ושם היא סיפרה את סיפורם. "זה לא פשוט לספר אבל חשוב לי להנציח את גיל וענבר. הם היו גיבורים לא רק פרטיים אלא גם לאומיים, שעזבו את הבית כדי להגן. גם כשרואים את הבתים עדיין לא מבינים לגמרי מה חווינו. כל רעש הכי קטן מכניס אותנו לחרדה והגוף רועד. אלו דברים שלא ייעלמו בקלות. כל בוקר אני אוספת את הכוחות עבור הילדים. אני רוצה להראות להם שהמוות של גיל וענבר לא היה לחינם, שאנחנו נקום וניישב את הארץ והעוטף, ואני מאחלת ומייחלת לחיים יותר טובים ושלווים".
