שנה וחצי לתוך התקופה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל, ואפשר לומר בזהירות שקיבלנו הוכחה מתמטית שאנחנו עם שעשוי מחומר אנושי חסין וחזק. עם של שורדים, זן שפיתח מומחיות בהעברה בין דורית של "תסמונת הבהלה והמרדף", שעל המצאתה אנחנו חתומים. החדשות הטובות הן שזו הסיבה שבגללה נעבור את המשבר, נחלים וימים טובים יגיעו.
הזמן שעבר מאז החלה המלחמה קצר יחסית, ואנחנו נמצאים עוד עמוק בתוך הטראומה. מה שבטוח שכיאה לזמן הוא לא מתכוון לעצור, השנים והעשורים יחלפו, וישראל תמשיך להתקיים עם סיכוי מעולה בעתיד הלא רחוק להיחשב למעצמה מוערכת במזרח התיכון, שמקיימת שלום אזורי. הזמן יעשה את שלו וגם המנהיגים יתחלפו בסופו של דבר, הם הרי לא יישארו שם לעד. כמו תמיד חלקם יהיו דגולים, חלקם פחות, חלקם יהרסו וימיטו אסונות וחלקם ייקחו אותנו בבטחה אל מחוזות העתיד.
אנחנו נגדל ונתעצם מהתופת הזו, כמו שהיה עם הנצח מאז ומתמיד. אם רשמנו ניצחון מוחלט אחד, הוא היה בהיבט הרוחני. במהלך המלחמה שוב הבנו שהרוח של העם תתעלה על כל מצב, כאוטי ככל שיהיה. אותה רוח היא זו שגם גורמת לנו בשעות שבר וחורבן להאמין, לשרוד ולהכפיל. יש שסבורים שזו חלק מהבעיה, אבל אף אחד בעולם לא יכול להתווכח עם העובדה שאנחנו פשוט טובים, עם הנצח הוא בעצם כמו וירוס עשקני ועמיד של הטבע, שורד, נשאר ומשתכלל.
אף שאת העצב והיגון המפלצות דאגו שנקבל לאט, במנות קצובות, על מנת שיכאב כמה שיותר, אין דבר שמתאר את שרידותו של עם הנצח יותר משחררו בשבוע שעבר של ירדן ביבס. חששות המשפחה התממשו ו"העצוב באדם" חזר לבדו, כחוש והמום רוע. מי שרמס את גאוות ליבו, את עולמו, את אדמתו ואת אהבות חייו, החזיר אותו שבור ורצוץ שנה וחצי מאוחר מדי לבית ריק, כסמל ואיתות לחדלות האישים שהתרחשה כאן בשבת השחורה ובחודשים שאחרי. אולי, רק אולי, ירדן חזר קודם על מנת שנבין לעומק את מוסר ההשכל שניבט מתוך עיניו העצובות כשפונה במסוק צה"ל. באותן דקות הוא כנראה הבין שאין וודאות לגבי משפחתו, אבל גם הכיר את "מפלצות הגיהינום" מספיק זמן בשביל להעריך את הסיכוי הקלוש לנס.
צריך היה להוציא אותם ביום הראשון
החדשות הרעות הן שהסיפור הזה שנקרא "נצח" לא תמיד הולך לטובתנו. כן, לפעמים הנצח הוא טריקי, במיוחד שהוא מתיישב על ההיבט המוסרי, כמו בסיפור הטרגי של משפחת ביבס. גם בעוד עשרים, ארבעים, מאתיים או אלף שנים, אי שם בתקופת השגשוג וההנהגה הליברלית והדמוקרטית, איפשהו באמצע החלום, התמונה של שירי ביבס המבועתת מערסלת בשמיכה את אריאל הפעוט וכפיר התינוק, תהיה מקועקעת על המצפון שלנו ושל צאצאינו לנצח. "אות ביבס" יהפוך למושג חדש ולעונש המרכזי של המורשת שלנו, ושל הנצח המוסרי שנישא לעד כאומה. תמונתם הצרובה של הג'ינג'ים נחטפים על ידי מפלצות אדם, תהיה לאייקון שמסמל אכזריות, חוסר מוסר, ותפקוד בדרגה השפלה ביותר.
זהו פריים כל כך אכזרי שהוא הולך לספר את כל הסיפור, ממש כמו התמונה האייקונית של הילד היהודי בגטו ורשה שמרים ידיים ומתחנן על חייו, או כמו הפריים של הילדה בשמלה אדומה שהולכת לבדה בגטו בין הגופות בסרט רשימת שינדלר. אנחנו נישא את "אות ביבס" לנצח כעם שרושם שיאים עולמיים בהיבט הרוח, והיה צריך להבין מיד - שלגבי פעוטות רכים ואמם ישנה דיסציפלינה מלחמתית אחרת.
את שירי והילדים היה צריך להוציא עוד ביום הראשון, ולפני כל דבר שעתיד לקרות. ממש כמו שאמרו המנהיגים שנה וחצי מאוחר מדי: "או שיפתחו שערי הגיהינום על עזה". אני תוהה אם בשעות הראשונות מישהו מדרג מקבלי ההחלטות, אצלנו וגם בממשל האמריקאי, הבין את המשמעות הנוראית שלנצח, לדיראון עולם, נישא על כתפנו את הכשל המוסרי שניבט מהתמונה של משפחת ביבס. על התכנות הטרגדיה של משפחת ביבס ידענו כבר מזמן, אבל אלו מסוג הדברים שלא רצינו להאמין להם. נכון, בסגירת סיפור משפחת ביבס, נרשמת לכאורה גם הקלה, כזו שאמורה להכניס אנרגיות להמשך הדרך הקשה, אבל זוהי גם ידיעה חלוטה שחורצת על דלתות המוסר של האומה ומתמקמת לה אי שם במעלה מדרגות המצפון. לעולם נשבע ש"לא עוד" על תמונת חזרתם בארונות כי עם הנצח אנחנו, ואת אות ביבס נישא לתמיד.