"להיכנס למיטה ולא לצאת זה נורא קל, אבל חייבים להמשיך הלאה"

ברק לא מכה באותו מקום פעמיים. השכול, לעיתים, כן. מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" בבוקר 7 באוקטובר, המוות התקרב לכולנו כמה צעדים יותר מדי. חלקנו איבדנו את האהובים והקרובים שלנו במתקפה הרצחנית על יישובי העוטף. אחרים מכירים חוגגות וחוגגים שנרצחו בדם קר בפסטיבל הנובה. אחרות שכלו בני זוג, בנים ואבות, ואחרים איבדו אהובות, חברים, מכרות ומכרים.

גם לאלו מאיתנו שלא איבדו אף אדם קרוב במתקפה הרצחנית ובימי הלחימה, המוות נחווה במלוא עוצמתו בימים אלה. בחדשות מדווחים מדי יום על עוד דמים שנשפכים בלחימה המאתגרת ברצועה, בצפון מתמודדים הלוחמים והמילואימניקים עם איומים מסביב לשעון, והלב נמצא 24 שעות ביממה עם 129 החטופים שעדיין כלואים בשבי החמאס. ולצד כל הכאב שקיים כרגע בארץ, לצד העצבות הנוראה, האבל, האובדן והטראומה, ישנן לא מעט משפחות שחוו שכול פעם אחת, התאוששו, נעמדו על הרגליים והמשיכו בחיים. ואז השכול הכה בפעם השנייה.

מותו של גל אייזנקוט, בנו של גדי אייזנקוט, תפס את כולנו בתדהמה. הכאב הבלתי נגמר השתלט כמעט לחלוטין על ההתרגשות מהנר הראשון של חנוכה, והדמעות לא הפסיקו לזלוג כשגדי ספד לו בקול חנוק. הסדק בלבנו הפך לשבר של ממש כשפחות מיממה לאחר מכן נהרג ברצועה גם אחיינו של גדי, איל. וכך בדיוק חשו בני ובנות משפחה רבים בכל רחבי הארץ שנאלצו להתמודד עם השכול יותר מפעם אחת. איך קמים על הרגליים, איך ממשיכים לבחור בחיים, ובמה מאמינים כשהמוות כל כך קרוב? משפחות שכולות מספרות.

"כל בוקר אני בוחרת מחדש בחיים"

אורית מרק אטינגר נולדה למשפחה בת עשרה ילדים. כל חיה היא התגוררה בעותניאל עם כל בני המשפחה הגרים בסמוך. אנחנו מדברות בצהרי יום שישי. היא בעיצומם של בישולים לקראת שבת, שנאלצו להתחיל בשעות הבוקר המוקדמות בשל ניחום אבלים שאליו נקראה. "פעם הייתי מגיעה לשבעות ויושבת בשקט בצד. היום רוצים שאני אדבר עם המשפחות כמה שיותר", היא אומרת, "פשוט עברתי את זה כמה פעמים, ואני אופטימית חסרת תקנה, אבל זה לא רק זה. זו בחירה יומיומית. כל בוקר אני בוחרת מחדש בחיים. אני כל בוקר בוחרת מחדש איזה בן אדם אני רוצה להיות".

הטרגדיה של המשפחה החלה בשנת 2016, כאשר מחבלים ירו על הרכב שבו היו הוריה ואחיה. "אבא שלי נרצח, אמא שלי נפצעה באורח אנוש, והאחים הקטנים שלי, פדיה ותהילה, נפצעו גם", היא מספרת, "לקח זמן להשתקם, אבל בסוף קמנו והמשכנו. אחי הבכור, שלומי, החזיק את כולם מאז: הוא עשה את הקידוש במקום אבא, הוא ליווה אותי לחופה בחתונה, זו רמת הקשר שלנו. שנתיים ותשעה חודשים אחרי שאבא שלי נרצח, שלומי נהרג בתאונה בדרך לעבודה".

"הגעתי להרצות בצאלים, ממש קרוב לעזה, ואמרתי לחיילים, 'אתם רואים שם בעזה? אחי הקטן, פדיה, נלחם שם. אמן שיחזור בריא בנפש ובגוף'. כשיצאתי מההרצאה חיכו לי חיילים שהודיעו לי שהוא נהרג"

אורית מרק אטינגר

שלומי היה בן 29 במותו. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים, וחלל גדול בלבם של כל בני משפחתו. "גם זה טלטל הכול, אבל מתוך זה קמנו שוב ובחרנו לחיות. ואז התחילה המלחמה", היא מספרת. "בבוקר שבת פדיה, אחי הקטן, הוקפץ לצבא. בסביבות השעה 10 בבוקר בני הדודים שלי, מנחם ואלחנן, נסעו ישר לבארי בלי לחשוב פעמיים. אלחנן היה מומחה בהגנת יישובים שאימן כיתות כוננות ועבד במוסד, אז הוא ראה את הסיטואציה ומיד הבין מה צריך בשטח. בתוך התוהו ובוהו שהיה שם, ובמשך 16 שעות וחצי, הם חילצו למעלה מ-100 אזרחים, מתוכם 20 תינוקות. ב-10 בבוקר למחרת אלחנן נכנס לבית האחרון שלא טוהר, ומחבל שהתחבא בו רצח אותו. זה היה באמת שבר גדול. אלחנן היה זה שהודיע לי שאבא שלי נרצח. הוא שזור בסיפור החיים שלי, ופשוט הייתה לי תחושה של 'מה, אם הוא מת - אז מי ישרוד?' הוא בלתי מנוצח, מישהו שלא יכול למות, ואז גם הוא נרצח? אבדה נוראית".

לאורך השנים חיברה מרק אטינגר את הספר "קרן אור שבורה" וייסדה את עמותת "אור מיכאל", ועד ימים אלה ממש היא מסתובבת בכל רחבי הארץ, מרצה, מחזקת משפחות שכולות ומספרת את סיפורה מעורר ההשראה. מותו של אלחנן היה מכה קשה עבורה, אך אחרי הפסקה קצרה היא הצליחה לחזור להרצות. ואז הגיעה הבשורה המרה - בפעם הרביעית. "אחרי המוות של אלחנן הרגשתי שאני לא יודעת איך אני אקום ואמשיך. אני מרצה על חוסן ועל בחירה בחיים, והרגשתי שאני לא מסוגלת. מפקד שהיה בהרצאה שלי בעבר כתב לי שהחיילים שלו כבר שבועיים בהר דב, בגזרה קשה מאוד, והם חייבים חיזוק. אמרתי לו שאני ממש מצטערת, אבל אין לי כוחות נפשיים. רציתי לעצור עם ההרצאות. זה התחיל עם אבא שלי, ואז שלומי, ואז אלחנן, שאני מספרת עליו בהתחלה, אז להגיד שגם הוא נהרג? אני לא יכולה. כתבתי לו שאין לי כוחות, שלחתי, ומיד מחקתי ואמרתי לעצמי, מה אין לך כוחות? לאמא ששולחת את הבן שלה בעזה יש כוחות? ברור שלא. במלחמה צריך לנצח, וזה הצו 8 שלי. חזרתי להרצות, הסתובבתי בין עשרות בסיסים, והרגשתי שזה ממש מחזק אותי. זה היה ממש משמעותי. יום אחד הגעתי לצאלים, ממש קרוב לעזה, ואמרתי להם, 'אתם רואים שם בעזה? אחי הקטן, פדיה, נלחם שם. אמן שיחזור בריא בנפש ובגוף'. כשיצאתי מההרצאה חיכו לי חיילים שהודיעו לי שהוא נהרג".

"אי אפשר לגדל ילדים כשאת כל היום בוכה"

שישה מנכדיה של בת שבע הופרט נמצאים בימים אלה בקרבות. חלקם בגזרת הצפון, חלקם בעומק הרצועה, וחלקם זזים לסירוגין בין שתי הגזרות. "אני חרדה", היא אומרת. "אני חרדה להם מאוד". גם בביתה של הופרט הקיש השכול כמה פעמים על הדלת: היא איבדה את שני אחיה במלחמת ששת הימים, ובנה, אל"ם דרור וינברג, נהרג במהלך האינתיפאדה, הלוחם בדרגה הכי גבוהה שנהרג באותה לחימה. זמן לא רב לאחר מכן הלך לעולמו גם בנה השני, שי, ממחלת הסרטן. "זה כאב שאי אפשר לתאר", היא אומרת. "זה מרגיש כאילו לקחו לך חתיכה מהלב. אני מרגישה את זה עד היום על האחים שלי, וכמובן שעל דרור ועל שי. איזה פספוס. דרור סומן להיות רמטכ"ל. עד היום, 21 שנים אחרי מותו, אנשים עוד באים אליי ומספרים לי סיפורים עליו. כשאני באה לנחם אמהות שכולות, מיד אומרים לי 'את אמא של דרור וינברג'. הלכתי לא מזמן לנחם עוד אמא שאיבדה את הבן שלה, והיא שאלה אותי 'איך אני קמה מכאן?' אמרתי לה 'תתחילי לתת. תעזרי, תיתני, זה יהיה הכוח שלך'".

במהלך השיחה שלנו עולים לא פעם הגעגועים העזים של הופרט לשני אחיה, שמעון ושלומיק, שנהרגו כאמור לפני כ-56 שנים. "אני זוכרת את הרגע שהודיעו לנו כאילו זה היה אתמול", היא אומרת. "כששחררו את ירושלים הגיע שכן שלנו כדי להרים לחיים, ואבא שלי אמר, 'אני לא מרים לחיים עד שהבנים שלי חוזרים'. הם לא חזרו, ועד היום אני בוכה עליהם. הייתי המומה. אמא שלי, זיכרונה לברכה, שכבה על הספה מקופלת ודיברה לעצמה. אבא שלי לא הוריד את זקן האבל שלו עד יום מותו. הוא חי ארבע שנים אחרי המוות שלהם, ואז הוא נפטר לאמא שלי בידיים מהתקף לב. אותי שלחו הביתה עם שני הילדים שלי, כי אמא שלי אמרה שהחיים ממשיכים, שצריך להמשיך לגדל את הילדים ולא לשקוע באבל. אז חזרתי הביתה, אבל לא יכולתי להתאושש".

הופרט מתארת בכאב את הימים שאחרי ההודעות הטראומטיות. "כל היום בכיתי. לא הבנתי איך אנשים הולכים ברחוב וצוחקים. הרגשתי שעולמי חרב עליי", היא אומרת. "כעבור חצי שנה בערך, הבן שלי, דרור, שהיה בן שלוש, אמר לי שהוא ייקח את התמונות של שמעון ושלומיק וישבור את התמונות, ואז הם יצאו מהתמונה ולא אבכה יותר. מאז הפסקתי לבכות. אי אפשר לגדל ילדים כשאת כל היום בוכה.

"שנה אחרי זה היו הלוויות. לוויות קורעות לב, אבל המשכנו בחיים, כי זה מה שאמא שלי ציוותה. לא גידלתי את דרור להיות איש צבא, ובטח לא את שי, אבל שניהם סיימו קורסי קצינים: דרור בסיירת מטכ"ל ושי ביחידה שקופה במודיעין. שבוע לפני שדרור נהרג עזרנו לו לעבור לדירה חדשה בירושלים. היו לו כבר חמישה ילדים, ואשתו הייתה בהיריון שישי. הוא ידע שיש מחבלים שמתכננים פיגוע והוא היה מאוד לא רגוע. בשישי בערב שי אכל אצלנו עם אשתו ועם הילדות, ובדרך חזרה הביתה הוא הדליק את הרדיו ושמע שיש מלחמה בחברון. אנחנו היינו ברעננה, אז הוא הוריד את אשתו ואת הילדות בבית ובא אלינו. הוא אמר לי בשקט, 'אמא, יש מלחמה בחברון'. וכששאלתי מה עם דרור, הוא עשה לי עם הראש 'לא'. הבנתי שדרור איננו. נתתי לו יד וחזרנו הביתה. עד שבאו להודיע לנו, כל המשפחה כבר ידעה".

"הלכתי לא מזמן לנחם עוד אמא שאיבדה את הבן שלה, והיא שאלה אותי 'איך אני קמה מכאן?' אמרתי לה 'תתחילי לתת. תעזרי, תיתני, זה יהיה הכוח שלך'"

בת שבע הופרט

הופרט אישה דתייה, ודווקא בעתות משבר עולה השאלה: איך ממשיכים להאמין? "בשביל הנכדים", היא אומרת, "אני רואה את הנכדים שלי ואת לא מבינה מה זה עושה לי. יש לי שלוש נכדות בארה"ב, ואני יכולה להגיד לך מתי הן נבחנות, לאן הן הולכות, ומתי הן נוסעות לאמא שלהן. אני חיה את הבנות האלה ואת שאר הנכדים שלי. לכל המשפחות יש עדיין ילדים צעירים. לסבים ולסבתות יש נכדים ונינים, וזו הברכה. נכון, הילדים פיזית אינם איתנו, אבל זה רק פיזית. אני המון מדברת עם דרור ועם שי, הם לא עונים לי, אבל אנחנו מדברים".

ואיך מתמודדים עם הכאב? הוא פוחת מתישהו?

"זה כמו פצע מדמם - מתרגלים לכאב, לומדים להיות איתו. הפצע הולך איתך והוא מתעורר מפעם לפעם. לפעמים זה כואב יותר, ואז בוכים בלילה ונרדמים, אבל קמים בבוקר ליום חדש, וממשיכים הלאה בחיים - כי רוצים להמשיך. זה פעם יותר ופעם פחות, אבל צריך לעזור לדור שחי איתנו, חייבים. לנכדים ולנינים, חייבים למי שקיים, חייבים לעזור להם וללכת איתם ולחיות את החיים עם הכאב. להיכנס למיטה ולא לצאת זה נורא קל, אבל חייבים להמשיך הלאה".

תשתית שמוכנה לשאת את הכאב

אז מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מוות שמגיח בפעם השנייה? לדבריו של רועי סמנה, פסיכולוג קליני, זה בעיקר להבין שהוא חלק מהחיים. "המוות הרבה פעמים מעורר שאלות וספקות. המודעות למוות וההיוודעות אליו מקרוב מזעזעות את עולמנו. אבל המוות הוא חלק חשוב מהחיים", הוא אומר, "אם אני מצליח להפוך את הסופיות שלנו למשהו שממנו אני שואב משמעות, למשהו שממנו אני שואל איזה חיים אני רוצה לחיות, או מה אני עושה בזמן שיש לי, זה יכול לעזור. מובן שבמצבים של שכול זה קשה מאוד. הרבה פעמים אנחנו מעדיפים להתעלם מהמוות ולהכחיש את קיומו. אנחנו במודעות לכך שאנשים מתים, אבל זה אנשים אחרים, לא אנחנו. כשאנחנו פוגשים את זה יותר בעוצמה ויותר מפעם אחת - כבר קשה להתעלם. זו יכולה להיות חוויה מפילה. זה יכול למוטט הרבה אנשים, אבל אם אנחנו מצליחים לצקת משמעות לתוך הדבר הזה, ולהגיד לעצמנו: 'אוקיי, זה קרה, אני יודע שיש מוות, אבל אני רוצה לדבוק בחיים', לעשות את החיים משמעותיים, לנצל את הזמן בשביל האדם שאיבדתי, לזכרו. כמטפל, המוות תמיד נוכח בחדר הטיפולים, בכל מקרה. אנחנו מעדיפים להתעלם מהנושא הזה, אבל הכול זמני, והזמניות הזו מאפשרת לנו לעשות בחירות לגבי העתיד שלנו ולא למשוך את הזמן כאילו נחיה לנצח".

מפתחים חוסן להתמודדות עם מוות? כשחווים אותו בפעם השנייה והשלישית, זה יכול להיות "קל" יותר?

"זה מאוד תלוי במה למדנו במוות הקודם. אם הצלחנו, במצב האידיאלי, לעשות החלמה או צמיחה פוסט טראומטית, שזה אומר שלקחתי משהו לחיים שלי וגדלתי, אז כמובן ההתמודדות בפעם השנייה תהיה כואבת וקשה, אבל תהיה לי תשתית שמוכנה לשאת את הכאב הזה, ומכירה במקומו של המוות במארג הגדול של החיים. אבל אם חוויתי את המוות בצורה רעה, ונוצר 'אבל פתולוגי', סביר להניח שעוד מוות ימשוך אותנו עוד יותר מטה. אז כן, כבר במפגש הראשון רצוי לעשות עיבוד. זה נכון לגבי כל דבר קשה שאנחנו עוברים בחיים".

ואיך מעבדים נכון?

"אבל, עד נקודה מסוימת, הוא חלק טבעי ונורמלי מחיים של בנאדם. אבל אבל פתולוגי, כשאנשים לא מצליחים לחזור ולתפקד, זה כבר משהו אחר. יש לנו פרק זמן מקובל של שנת אבל, שבה אנחנו נותנים לבנאדם להתכנס ולא להיות בשיאו. כשאנשים ממשיכים להתאבל אחרי, או כאשר האדם מאבד עניין בחיים וכלום לא משמח ומרגש אותו, זה כבר לא טוב. באבל פתולוגי אנשים מתמסרים למוות, הם חיים את האובדן, כאילו מזדהים עם המת ומוותרים על עצמם. אלו מקרים שאנחנו רוצים למנוע. ברור שכשאדם מאוד קרוב מת אנחנו ליד המוות, אבל אנחנו רוצים לחיות לצד המת - ולא את המוות עצמו".

אז מה עושים?

"אם נקלעתי למצב כזה, חשוב לפנות לטיפול כי החיים יפילו עליי עוד מהלומות. לא בהכרח עוד אובדן, אבל כנראה תהיה בת זוג שתעזוב או עבודה שתיגמר. אנחנו כל החיים חווים אובדן ואבל, וחשוב לטפל ולא לנסות להדחיק, כי במוקדם או במאוחר נפגוש את עובדות החיים שיכו בנו - ועדיף שתהיה תשתית מספיק בריאה. באופן כללי, אין אקסיומות לגבי איך נכון לחיות. אנשים צריכים לחוות את החיים בדרכם, אבל אחרי מוות אנחנו צריכים להיות עם היד על הדופק, ולראות אם אני מצליח לגלות יופי, לאהוב, ולראות אור בקצה המנהרה, ואם לא - לקבל את העזרה שזקוקים לה. רוב האנשים לא יחוו אבל פתולוגי, הם יחזרו לעצמם וימשיכו לחיות. אבל יש אנשים שייפלו לתוך התהום השחורה הזו, וצריך לנסות למנוע את זה".

"רוב האנשים לא יחוו אבל פתולוגי, הם יחזרו לעצמם וימשיכו לחיות. אבל יש אנשים שייפלו לתוך התהום השחורה הזו, וצריך לנסות למנוע את זה"

רועי סמנה, פסיכולוג קליני

"אנשים אומרים לי שאני אופטימית, אבל זה לא נכון. אני כל יום בוחרת", מוסיפה מרק אטינגר. "אני כל יום קמה בבוקר בלי אבא, בלי אח, בלי בני דודים, ואני צריכה לקום. זה המצב. אני יכולה לשבת ולבכות על זה וזה יהיה הכי לגיטימי בעולם, אבל בסוף זה אגואיסטי - בא לי לחיות. כשאת קולטת איזה משמעות יש למילים שלך את רוצה לקום. זה לא סותר את הגעגועים, אבל גם כשאני יושבת ובוכה וכואבת, אני יודעת שיש לי את הכוחות, אני יודעת שאני אקום ואמשיך. הכאב אינסופי, אבל יש לו משמעות. זה לא חלול. לא סתם מתו לי אנשים, וכשחיים ככה מצליחים לקום לא משנה ממה. פשוט כי יש להכול משמעות".