מסלול החיים של דיוויד מרגולין (53), יכול היה להיות בקלות בסיס לטלנובלה. הוא נולד בברה"מ לשעבר, הוריו עלו לישראל כשהיה תינוק והתיישבו בסיני כחקלאים. זיכרונות הילדות שלו כוללים הרבה חול ומרחבים, גלידה בכיכר פלסטין ואופניים שרכשו לו בחנות בעזה. רגע לפני חתימת הסכמי קמפ דיוויד, במסגרתם נקבע פינוי חצי האי סיני, עברה המשפחה למושב פריאל בחבל ימית, שהוקם על ידי גרעין עולים מברה"מ לשעבר.
אחרי התפרקות המושב בעקבות הפינוי ב-1982, עברה המשפחה שוב לנתיב העשרה, שהוקם מחדש לאחר פינוי סיני במיקומו הנוכחי. "זה היה יישוב אורגני שהוקם על ידי אנשים שהגיעו מכל מיני מקומות", אומר מרגולין. "כשהישוב עבר למיקום החדש, היה להם חשוב שיהיה דומה ככל האפשר לסיני. זה היישוב הכי קרוב לרצועת עזה".
כילד סייע לעסק המשפחתי של גידול ורדים, חוויה שהוא מאמין שתרמה למוסר העבודה וליכולת שלו להתמודד עם אתגרים. בדיעבד, הוא רואה את ילדותו כחוויה מכוננת: "לא הייתי סופג את הערכים האלה בשום מקום אחר. חלוצים שהלכו ליישב את סיני, פונו ואז החליטו לקחת את הכסף שקיבלו ולהשקיע אותו שוב באדמה".
במהלך האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ספג נתיב העשרה הפגזות מרגמה באופן קבוע. לאחר ההתנתקות מגוש קטיף ב-2005, הפך לישוב עימות במלוא מובן המילה. בית הוריו של מרגולין היה במרחק 50 מטר מהגדר. הוא עצמו עבר להתגורר בחצרים לאחר השחרור מהצבא, בעקבות היכרותו עם אפרת, בת הקיבוץ. מהנישואים נולדה נועה, בתו הבכורה, היום בת 27.
בחצרים החל לעבוד בחברת הטפטפות של הקיבוץ, נטפים, שתהפוך לימים לחברה גלובאלית. בתחילה שימש כעובד ייצור ובהמשך עבר לשיווק. "זה היה טרום עידן האינטרנט", הוא מספר. "בגלל שהייתה לי נטייה טבעית לטכנולוגיה ואמנות, מצאתי את עצמי מפתח כלי שיווק ומכירה בעולם שאין בו אינטרנט. זה נקרא אז ניו מדיה, או מולטימדיה. ייצרתי כלים לאנשי השיווק של נטפים".
כשהגיע עם תיק העבודות שלו למחלקת ניו מדיה באוניברסיטת ת"א, נאמר לו שהוא מתקדם מכדי ללמוד, ובמקום זאת הוצע לו ללמד. "לקחתי את הכסף שקיבלתי מחצרים, ובמשך שנתיים נסעתי בעולם ולמדתי במקומות מדהימים, כמו ניו יורק קופר יוניון ואחרים. את לימודי בניית האתרים עשיתי בקליפורניה, בבניין הראשון של אפל"
במקביל, קיבל הצעה ללמד במכללת ספיר. זאת למרות שאין לו תעודת בגרות כלל, ובהמשך מונה לראש החוג לתקשורת. לאחר מספר שנים שבהן חילק את זמנו בין נטפים לאקדמיה, הגיעה שעת השין, ובנטפים ביקשו שיחליט מה הוא רוצה: לעבוד שם או באקדמיה. אז הוא החליט לטובת נטפים, ומילא משרה בכירה באגף השיווק.
"ככל שהצלחתי בעבודה – הייתי פחות נוכח במישורים האחרים בחיי"
ב-2001, אחרי תשע שנות נישואים וילדה, החליטו מרגולין ואשתו, אפרת, להיפרד. חודשיים לאחר מכן, אחותו, אירית, ששירתה כקצינת בדרגת סרן, שמה קץ לחייה בגיל 24. "זה היה ממש אאוט אוף דה בלו", הוא נזכר. "היא הייתה קצינה מצטיינת והייתה בזוגיות. לא היו שום סימנים מקדימים. באותו זמן הייתי בשיא העשייה: גם עובד בטירוף, גם מלמד. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי: זה לא מעניין ואני ממשיך הלאה".
האירוע טלטל את המשפחה (למרגולין יש עוד אחות צעירה, אשת התקשורת, רות מרגולין) והוביל את מרגולין להעמיס על עצמו עוד יותר מבעבר. הוא התעלם כשאושפז בחשד ללוקמיה ("הגעתי עם רמת המוגלובין שהרופאים לא הבינו איך אני מצליח לעמוד איתה"), עבר לתל-אביב והכיר את אורית, המבוגרת ממנו בארבע שנים – והחל לנהל חיים על הקו תל אביב-ספיר-חצרים, שם התגוררה בתו עם אמה.
אחרי שעזב את האקדמיה וחזר לנטפים, קיבל הצעה לתפקיד בינלאומי ויצא לרילוקיישן בארה"ב. הוא עבר בין חברות הפצת תוכן ווידאו, התקדם בצורה מטאורית אך כל העת הרגיש בחוסר שקט. זמן קצר לפני שעזב את הארץ, נפטרה אמו מסרטן שהתפשט בגופה. "ככל שהצלחתי יותר בעבודה כך הייתי פחות נוכח במישורים האחרים בחיי – בזוגיות, בהורות", הוא אומר. "זה סוג של פרדוקס. המון אנשים מתמודדים עם זה. תחושת הערך שלך מתקבלת ממקום העבודה וככל שאתה מתנהל פחות טוב במרחבים השונים שלך, אתה מתמודד טוב עם המרחב של העבודה. התשוקות שלי היו בעבודה. כשתחושת הערך שלך מגיעה מהמקום הזה כל השאר פחות חשוב".
הידרדרות במצב בריאותו של אביו הייתה עבורו טריגר לחזור לארץ. סמוך לאותו זמן נענה להצעה לשמש כסמנכ"ל השיווק של חברת המולטימדיה קרמר אלקטרוניקה. אלא שהצרות המשיכו לרדוף אותו: אורית, בת זוגו, אובחנה עם סרטון שחלות מתקדם, ומצבה הוביל לצורך לנוע בין קריירה תובענית, טיפול בבת זוגו החולה ובבתו בת ה-9 באותם זמנים. "התחלתי את הבוקר בטיפול באישה סיעודית ואז נסעתי לעבודה", הוא משחזר. "היו רגעים של שבירה, רגעים מאוד מורכבים, סיטואציות קשות".
בפברואר 2020, הלכה אורית לעולמה והותירה את מרגולין כהורה יחיד לשי בת ה-13. "אורית הייתה הכל בבית: היא טיפלה בכספים, היא טיפלה בהכל, אני לא ידעתי לעשות דברים בסיסיים", הוא מספר. "פתאום אני מוצא את עצמי עם ילדה שאני לא באמת מכיר וחיים שאני לא באמת מכיר, ואנחנו לבד – אין אף אחד מסביבנו. זה היה מאוד טראומתי. בנקודה הזאת הבנתי שאני לא יודע להיות הורה".
"הגעתי למצב שאמא של הבת שלי לא סומכת עליי"
דווקא בנקודה הנמוכה הזו, הוא קיבל החלטה לעצור ולהצטרף לקבוצת תמיכה לאלמנים ואלמנות. "כשאירית אחותי התאבדה, קיבלתי הזדמנות שלא בחרתי בה, לעצור לרגע. לא עברתי תהליך אבל. כשאמא שלי נפטרה, אותו הדבר. המשכתי הלאה. פה הבנתי שאם אני לא עוצר, אני הולך לאבד את הבת שלי. אני הדבר היחיד שנשאר לה. לא הייתי באירוע של החיים האלה, הייתי בהצלחות של הקריירה שלי, ובפעם הראשונה פגשתי את החיים ולא יודע מה עושים. גם לא היה ממש קלוז'ר עם אורית: חמש שעות אחרי שהיא הגיעה לביה"ח היא נפטרה.
"באיזה שלב, היא הציעה שאחותה תהיה אפוטרופסית של שי. אני נורא כעסתי על זה, ולא דיברתי איתה. לא האמנתי שהיא אומרת לי דבר כזה. אבל הכעס היה על עצמי, על כך שהגעתי למצב הזה שהאמא של הבת שלי לא סומכת עלי".
כשנה אחרי מותה של אורית, התפטר מרגולין מעבודתו. במקביל, בקבוצת התמיכה הכיר את בת זוגו הנוכחית, שנקראת אורית אף היא. ב-2021 חזרו השניים לנטפים לשנתיים שהסתיימו ב-7 באוקטובר. "אחד הדברים שהבנתי זה שאני צריך להיות נוכח גם בזוגיות וגם בהורות. אחרי שעזבתי את נטפים, החלטתי שאני רוצה לפגוש את עצמי בצורה משמעותית והתחלתי ללמוד אימון. בתהליך הזה בעיקר רציתי ללמוד להיות הורה. זה לא טבעי לי כל העניין הזה".
"קיבלתי החלטה שאני רוצה לחיות את החיים באופן מיטבי"
בתוך התהליך האישי המטלטל שלו, הגיעו אירועי ה-7 באוקטובר שפגעו קשות בנתיב העשרה. "זה הפגיש אותי עם הארעיות והשבריריות של החיים האלה, ועם זה שהחיים זה דבר שיכול להיגמר הרבה יותר מהר ממה שנדמה לנו", הוא מספר. "אנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו למה אנחנו נמצאים במקום שהוא לא מיטבי עבורנו: למה אנחנו במערכות יחסים לא טובות לנו, למה אנחנו לא עושים שום דבר כדי להגשים תשוקות שיש לנו. בנקודה מסוימת זה יכול להיגמר, ואני אומר: החיים זה עכשיו ואין זמן אחר. בשביל המון אנשים אין מחר, ואני קיבלתי החלטה שאני רוצה לחיות את החיים שלי באופן מיטבי"
מה זה אומר?
"קודם כל לעצור רגע ולעשות עדכון גרסה. אני בפרקטיקום (באימון האישי) כרגע ומאמן אחרים, ופוגש אנשים בצמתים. הנושא של צמיחה פוסט טראומתית הוא משמעותי. אני לא מוכן לחיות בנרטיב קורבני. הגורל זימן לי כל מיני הזדמנויות לעשות שינוי, ולא לקחתי אותן. בנקודה של הפרידה האחרונה קיבלתי החלטה לעשות משהו. אני לא רוצה לפגוש עוד הזדמנויות.
"זה תהליך קשה, במיוחד אצל מישהו כמוני שחי ליד החיים שלו. זה בין היתר אומר להבין מה הניע אותי. האם הייתי חי את החיים אחרת? כנראה שלא, אבל זה הביא אותי למקום יותר מודע ושלם עם המחירים. מי ששילם את מחיר ההצלחה שלי זו המשפחה שלי.
"אנחנו צריכים לעבור דרך כדי להגיע לתובנות. הדרך שלי היא לא פשוטה, אבל כנראה לא הייתי מגיע למקום הזה אם לא הייתי עובר אותה. אחת האמירות של מתאמנים היא: 'אני לא מרוצה מהעבודה שלי'. וכשאני שואל אותם למה הם לא עושים שינוי, אין להם תשובה. ואז יום אחד הם מגיעים ומקבלים הזמנה לשימוע".
טבעי שאנשים יחששו להתפטר.
"פרנסה זה דבר נורא חשוב, אבל בסופו של דבר אף אחד לא מצטער על זה שלא עשה קריירה משמעותית. אנשים מצטערים על זה שלא בילו מספיק זמן עם המשפחה ולא היו נוכחים מספיק, לא בזוגיות ולא בהורות.
"אחת מהתובנות הכי חשובות שקיבלתי בזמן האחרון, זה שיש מנכ"לים מאוד טובים של חברות מצליחות שמצליחים לקיים איזון בחייהם. אתה לא חייב להקריב את איכות החיים שלך בשביל הקריירה.
בימים אלה מרגולין לוקח חלק ביוזמת מנומדין-פרס למנהלים – מנהיגות עסקית מובילת שינוי - פרי שיתוף פעולה בין המרכז האקדמי פרס לבין בית הספר לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד, שנתמכת על ידי מייסד ונשיא קרן מנומדין, חיים טייב. "אני נמצא כעת עם קבוצת אנשים מאוד מוצלחת, שמצליחים להחזיק חיים וגם קריירה. החיים שלנו הם כמו רוחב פס, וכשמכניסים משהו זה בא על חשבון משהו אחר. כולנו עושים בחירות ומשלמים מחירים, ואם החלטת ללכת עם התשוקות שלך – קח בחשבון שבנקודה מסוימת זה יפגוש אותך ותצטרך לבדוק אם אתה מצטער על הבחירה הזאת
"האמנות היא להחזיק את החיים האלה. החוכמה היא להחזיק אותם במקומות שיש בהם מקום לעצמך, לתחושת הערך שלך וגם במרחבים האחרים של חייך. הבחירות שלי היו מאוד קיצוניות. אני לא הייתי באמת נוכח לא בהורות ולא בזוגיות. ככל שהייתי יותר מוצלח בעבודה ככה הייתי פחות מוצלח במרחבים האחרים. אני לא מצטער על הבחירות, אבל היו לזה מחירים קשים ששילמו אנשים שהיו סביבי".
כעת, כאמור, הוא מחפש את הדבר הבא במסלול המקצועי, אך הפעם זה יהיה שונה לגמרי. "האמנות תהיה לנהל את המרחבים השונים האלה באיזונים", הוא אומר, "כי כשאני בעבודה אני לחלוטין בעולם הזה, וזה הופך להיות התשוקה שלי. מצד שני יש עוד מרחבים בחיי: ממצב של לא להיות הורה בכלל, הפכתי להיות הורה יחידני.
"בחיים יש לנו בחירות, ואני עשיתי בחירה. הייתי יכול לבחור להמשיך לפתח את הקריירה. בחרתי לשנות. הדרך היחידה לצמוח מפוסט טראומה זה לעשות שינוי, ואני מאמין שפיזיקה של שינוי זה דבר שמניע אנרגיות ומפגיש אותך עם הזדמנויות מעניינות. זו הסיבה שאני יכול לעשות פניות מאוד חדות בחיים שלי".