"באוקטובר 2023 הייתי אמורה לחזור לעבודה אחרי חופשת לידה", מסרת שרון גורן, מתקוע, אמא לשלושה ילדים בגילי 1.5-7, העוסקת בחינוך. ואז הגיע ה-7.10. בעלה מאיר גויס למילואים, שבהם שירת במשך שנה. היום שרון עצמה מסיימת טירונות כדי שתוכל גם היא להגשים חלום ולתרום. "כשמאיר גויס נשארתי עם התינוקת בבית, והבנתי שלא אוכל לעבוד כי אין מי שיחלוק איתי את הטיפול בילדים. בסוף נאלצתי להתפטר ותפקדתי כהורה יחיד לאורך כל השנה".
התחושות שליוו אותה כשנאלצה להישאר לבד עם ילדיה בבית היו לא פשוטות: "אימה ופחד שיעלו עלינו כמו שעלו על היישובים בעוטף. היו לי ממש תסריטים של איפה אני מחביאה את הילדים. לאט לאט זה נרגע. במהלך המלחמה היישוב תקוע התרוקן מגברים, יותר מ-300 משפחות מגויסות, אך הנשים הצליחו לייצר מערכת תמיכה קהילתית. במקביל כל פעם שדיברתי עם מאיר לא ידעתי אם זו השיחה האחרונה".
גורן משתפת על המחירים הכלכליים והנפשים ששניהם שילמו בשנה האחרונה. "לא רק ימי מילואים נספרים, גם כשמאיר חוזר לוקח זמן להתאפס, להיות חייל זה להיות קר ומחושב וזו עמדה נפשית אחרת מלהיות אבא רך, מכיל, רגיש וסבלני. יש פער גדול בין המעבר מסכנת חיים ממשית להתעסקות בעניינים של קטנטנים. בנוסף, מאיר הוא פסיכולוג בהתמחות שנקטעה בגלל המילואים, וגם העסק הקטן שהקים הושבת ליותר משנה".
לדבריה, גם הילדים שילמו מחיר. "כשאבא נעלם בבת אחת מהחיים שלהם כל אחד הגיב בצורה אחרת, כאם לילדים קטנים הרגשתי שאני פשוט בהישרדות, לא זכרתי כבר מי אני ורציתי רק לסיים את היום". למרות כל זה, היא הצליחה להתעלות מעל הקשיים. בפוסט שהעלתה בקבוצת הפייסבוק מאמאצחיק, הראתה תמונה מהטיול שאליו לקחה את הילדים בחופשת הקיץ. "בסוף אני נלחמת בחזית הביתית והמשימה שלי היא להחזיק את המשפחה מתפקדת כמה שאני יכולה, אלו המדים השקופים שלנו כנשות מילואימניקים. אני נזכרת שהוא עושה משהו חשוב ואני תומכת בו ועושה מה שאני יכולה איפה שאני נמצאת כדי שהוא יהיה בנחת, לא ידאג למה שקורה בבית, ויוכל להביא את הניצחון".
"הייתי בשירות לאומי והרגשתי שפספסתי משהו"
רק שאז באה התפנית. יום לאחר שמאיר שב מלבנון שרון התייצבה בבקו"ם. "תכננו לצאת לחופשה משפחתית מיד לאחר שיחזור כדי לייצר חיבור כזוג וכמשפחה, אך ברגע שקיבלתי את הזימון לטירונות הבנתי שיש סיכוי שלא יהיה סבב נוסף של גיוס, והחלטתי לוותר על החופשה ולדחות אותה למועד אחר".
כשהיא נשאלת על הסיבות שהובילו אותה להתגייס, היא מספרת על תחושת ההחמצה שליוותה אותה כל השנים. "שירתי במשך שנתיים בשירות לאומי כמדריכת טיולים בבית ספר שדה בעפרה, זה היה אינטנסיבי, אני גאה במה שעשיתי, זה התווה לי את הדרך בהמשך החיים, לצד זה, ככל שהתבגרתי ונחשפתי לאנשים בחברה הישראלית הרגשתי שפספסתי משהו ושאני לא חלק ממעגל של הוויה חברתית ישראלית. זה משהו שתמיד ישב לי - איך לא עשיתי צבא, חשבתי שפספסתי את הרכבת ולא האמנתי שזה כבר יקרה".
לא רק תחושה של חסך הובילה אותה להתגייס, היא אומרת, אלא גם הרצון לתרום. "אנחנו עושות מחזור גיוס שלישי מקוצר, מעין יישור קו בסיסי, הטירונות הייתה מתישה ואינטנסיבית, יש לילות שמירה וצריך לעמוד בזמנים, אבל אנחנו לוקחות את זה בקלות, בראש של מילואימניקיות, שזו סיטואציה שונה משירות סדיר. אז זה לא שאני אהיה לוחמת, אבל אהיה איפה שאפשר וצריך אותי. כל המדינה על הרגליים כבר יותר משנה, אני גאה בי שהייתי בבית, אבל אני גם רוצה להיקרא לדגל ולתת את מה שאני יכולה - גם אם זה להחליף מילואימניק בחמ"ל כדי שהוא יכול לצאת למשפחה שלו ולהתאוורר. זה מבחינתי גם חלק ממה שמוביל לניצחון".
לאחר 10 ימי טירונות, גורן גזרה אתמול את החגור והשתחררה, ובהמשך תשובץ לשירות מילואים. "כמעט כל הנשים מגויסות למילואים אם הן באות ממקצוע נדרש כמו רפואה, פסיכולוגיה, מחשבים וכו', מי שהוא כמוני ואין לו מקצוע נדרש צריך למצוא שיבוץ. כרגע אני משובצת לשרת כסמב"צית בחמ"ל באוגדת עזה. בהמשך אמצא תפקיד שיאפשר לי גם להמשיך להיות בבית ובעבודה. אחרי תקופה ארוכה אנחנו לא רוצים לערער שוב את הילדים".