מדינת ישראל של שנת 2024 מוצפת בהורים שכולים, אלפים מהם נוספו למעגל השכול הגרוע מכל - הורים הקוברים את ילדיהם הצעירים. אין מזור ואין נחמה באובדן ילד, וההורים השכולים הללו עתידים לעבור תקופת שיקום מפרכת שבה ינסו, בכוחותיהם האחרונים, לחזור לחיים, ולו בשם ילדיהם שנותרו. חלקם בוחרים, מתוך השבר הנוראי ובגלל הקושי הבלתי נסבל, להביא חיים חדשים לעולם, למרות הגיל, המחיר הפיזי והכלכלי והביקורת על הורות מאוחרת. והם מספרים שהבחירה לא באה להחליף את הילד שהלך, אלא בשם החיים ומתוך רצון להמשיך לחיות את מה ואת מי שנשאר.
שנה אחרי פרוץ מלחמת חרבות ברזל, הנתונים עגומים ושוברים. במתקפת הפתע בשבת השחורה, נהרגו בשטח ישראל בסך הכול 1,145 ישראלים ואזרחים זרים, מתוכם 301 חיילים. סה"כ ומאז תחילת התמרון הקרקעי, נפלו 731 חללי מערכות ישראל ביניהם חיילים, שוטרים, אנשי כיתות כוננות ולוחמי שב"כ. בעקבות המלחמה נוספו למשפחת השכול בישראל אלפי הורים שכולים, אלמנות, יתומים, ואחים ואחיות שכולים. היקף השכול הבלתי נתפס, מספר את הסיפור העצוב של ישראל בשנה האחרונה ואת המכה העצומה שחטפנו כחברה.
משרד הביטחון, ביטוח לאומי וזרועות נוספות של המדינה מעניקים להורים השכולים תמיכה, זכויות ואפשרות להנצחה. עם השבר האישי, המשפחתי והנפשי, יתמודדו ההורים השכולים בעצמם. חלקם בוחרים להביא לעולם חיים חדשים, כדי לחזור לחיים למרות השבר העצום.
"כשאת אמא לתינוקת, את חייבת להתגבר, לקום ולטפל, וכך האור מתפזר בבית"
אחת האמהות שלקחה החלטה אמיצה, והביאה תינוקת אחרי השכול היא סמדר קובי (51) מטירת הכרמל, גננת ואמא לארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. בנה הבכור, גל גבריאל הי"ד, שירת כלוחם בגבעתי ונהרג מירי צלף במערת המכפלה בסוכות 2013. "הלכתי לבלות עם הילד הקטן בקניון בחופשת סוכות, ובדרך שמענו בחדשות שחייל נהרג בחברון. ניסינו להתקשר לגל והוא לא ענה, וכשהגענו הביתה ראיתי את החברים שלו מתחת לבית. יצאתי מהאוטו וראיתי את נציגי קצין העיר. מיד הבנתי שכל עולמי חרב, ואין לי יותר ילד". היא משתפת שעוד בזמן השבעה, אנשים שהגיעו לנחם הציעו לה להביא ילד, מה שהיה עוד מוקדם מדי לעיכול. "לא הבנתי בכלל מה הם אומרים ולא נתתי לזה בכלל חשיבות. רציתי את גל שלי. זה היה בור עמוק וחשוך, לא רציתי לחיות בכלל, היה קשה לי לצאת מהבית, לאכול ובכלל לנשום".
כעבור שנתיים מנפילתו, כשהיתה בת 42, נכנסה להיריון טבעי, אך הוא לא צלח והסתיים בנפילת העובר. שנה אחר כך נכנסה שוב להיריון, שהסתיים בהולדת גאיה, בת הזקונים שלה. "אחרי האסון גם הבן השני התגייס לגבעתי, וזה היה קשה מנשוא, אבל בין לבין הבאתי חיים הביתה, הבאתי שמחה. כשאת אמא לתינוקת, את חייבת להתגבר, לקום ולטפל, וכך האור מתפזר בבית". היא מדגישה שלידתה של גאיה לא באה במקומו של גל, ולעולם לא תחליף או תמסך את הזוועה שבשכול. עם זאת הלידה שינתה עבורה את המציאות. "יש לי ילדה בת 7, שמחה וטובה, שמכירה את אחיה שנפל ואת החברים שלו, יודעת מי הוא ושהיה גיבור. אור החיים התפזר בביתנו וממשיך לגדול אחרת. בנה השלישי, עמית בן ה-18, מתגייס בקרוב וישרת כלוחם. "לא מנעתי ולא אמנע מהם להיות לוחמים, זה מה שהם רוצים וכך יהיה".
קובי מספרת שאין דבר שמח בביתם מגאיה, "היא נותנת לנו, המשפחה, תקווה ומזור. בעלי לא חייך במשך תקופה ארוכה. כשהגיעה לעולם, הוא התחיל לחייך". לדבריה, מי שהכי השפיעה עליה להביא חיים לעולם היא אירית אורן גונדרס, יו"ר עמותת אור למשפחות, "והרבה בזכותה אני חיה היום. אני אומרת להורים שרק שכלו ילד: הזמן עובר מהר, השעון הביולוגי דופק והכאב והגעגוע לא עוברים. עשיתי את הצעד הכי נכון בחיים. היום, כשאני בת 51, אני לא מרגישה את ההתבגרות, והגיל לא מפריע לי. מאז האסון החברים של גל מגיעים לבקר אותנו כל מוצ"ש. הילדים שלהם משחקים עם אחותו הקטנה. אני יכולה להבין את החשש, אבל זה תהליך שמביא ברכה, שמחה ואושר, ובעיקר נותן סיבה לקום בבוקר ולחיות".
"למות יש לנו המון שנים, אבל לחיות לא נשאר לנו המון זמן"
מי שאחראית בארץ על מרבית המקרים של הבאת ילד לעולם אחרי השכול היא אירית אורן גונדרס יו"ר, מייסדת ומנכ"לית בהתנדבות בעמותת "אור למשפחות". היא השתחררה מצה"ל לפני כ-20 שנה בדרגת סגן אלוף, ובתפקידה האחרון שימשה כראש ענף קצינים בחיל ההנדסה הקרבית. אחרי אין-סוף אסונות שליוותה מתוקף תפקידה, החליטה להקים מערך תמיכה שלם לטובת משפחת השכול. "זה התחיל מארוחות ערב המוניות, שהכנתי עבור ההורים השכולים בחגים. ארגנתי עבור אותם אנשים שלא רצו לחיות ובטח שלא לחגוג, ערבי חג בלתי נשכחים מלאים בשמחה, צחוק ושירה". היא מספרת שהארגון נוסד מתוך העשייה עצמה. "בערב יום הזיכרון 2008 הוקמה העמותה. היום אני ובעלי, ילדיי ואחיי פועלים בעמותה ותומכים ביותר מ-2,500 משפחות ובתי אב, וביותר מ-13 אלף הורים ואחים, הכל בהתנדבות ובאהבת חינם".
המטרה העיקרית, היא מספרת, היא בחירה בחיים בכל דרך. "אנחנו פועלים לטעת אור בלבבות קרועים. מבחינתנו אין בקשה של הורים שכולים שאי אפשר להגשים, הכל אפשרי. אנחנו לא עוסקים בהנצחות ובאנדרטאות, אלא רק בנתינת כוח לחיים עצמם, ומבחינתי זה הדבר הכי קדוש אני יכולה לעשות".
אורן גונדרס מדגישה ש"אור למשפחות" תומכת במשפחות השכול בכל היבטי החיים: "אחרי שהנורא מכל קרה, מתרחשים שינויים רבים: לפעמים הזוגיות או הקריירה מתרסקות, ישנן המון בעיות בריאות פיזיות ונפשיות, כי הגוף שומע ומרגיש הכל. גם הקשר בין ההורים לילדים שנותרו משתנה, ולפעמים כרוך בכעסים. אני תמיד אומרת שלמות יש לנו המון שנים, אבל לחיות לא נשאר לנו המון זמן. אנחנו מבקשים מההורים השכולים להמשיך לחיות בכבוד, בעוצמה ועם משמעות, ואהבת חינם היא שנותנת להם את הכוח".
רבים מבכירי המשק תומכים בארגון שניזון אך ורק מתרומות: "אנחנו נתמכים על ידי כל כך הרבה מתנדבים ותורמים שרוצים לעשות טוב, דוגמת אמדוקס, שטראוס, הצופים, בני עקיבא, בלינסון, איכילוב, תל השומר, רמב"ם ועוד. כשהרע מכל קורה, נוצר בור שחור, ועם השנים הבנתי שמה שממלא את החלל שנוצר הוא הבאת חיים חדשים לעולם. הרי בכל מקרה האמא השכולה לא ישנה בלילה מסיוטים, אז לפחות שתקום מבכי תינוק או ממחשבה איזו תחפושת להכין".
"הבנתי שמה שממלא את החלל שנוצר הוא הבאת חיים חדשים לעולם. הרי בכל מקרה האמא השכולה לא ישנה בלילה מסיוטים, אז לפחות שתקום מבכי תינוק או ממחשבה איזו תחפושת להכין"
אירית אורן גונדרס יו"ר, מנכ"לית עמותת "אור למשפחות"
עד היום נולדו במסגרת תמיכת הארגון 34 ילדים, שניים מהם בהליך פונדקאות. העמותה זכתה בפרסים רבים נוכח עשייתה הפורה, בין השאר באות הנשיא למתנדב. בימים הקרובים יוענק לארגון פרס הג'וינט ע"ש זוסמן. כתוצאה ממלחמת חרבות ברזל, העשייה בארגון עתידה לגדול ולהתרחב בעתיד הקרוב, ואור גונדרס קוראת לכל מי שיכול, לתרום ולהתנדב.
"מי שמעוניינת במקפצה לחיים, זאת הדרך"
ד"ר מרי דן-גור (62) היא מנהלת מעבדת מחקר באוניברסיטה העברית ומתגוררת בירושלים. ערן ז"ל, בנה הבכור, היה לוחם גבעתי שנהרג מפגיעת RPG במבצע חורף חם בשנת 2008, כשהיתה בת 46. "הייתי גרושה כשערן נהרג, וגידלתי את שלושת הבנים שלי די לבד. ערן בשבילי היה עולם ומלואו: בן, חבר, בן זוג, ובעצם כל מה שיכולתי לבקש מילד. רק נחת הוא נתן לי".
שנה אחרי מותו הכירה את עמי, בן זוגה היום. "ניסיתי לעבד את האבל ובאמת להמשיך לחיות, אבל כל מה שרציתי היה למות. נסעתי קצת, למדתי תואר נוסף בפסיכולוגיה, התנסיתי בדברים חדשים, אבל שום דבר לא הצליח למלא את החלל שנפער בלבי, והייאוש היה גדול".
היא מספרת שגופה לא עמד בכאב וביגון, והיא אובחנה מיד אחרי האסון עם סרטן בלשון: "אומרים ש'חיים ומוות ביד הלשון', אני ביקשתי למות - ואלוהים הראה לי מה זאת אומרת". היא הובהלה לניתוח קשה, וכשהתעוררה בטיפול נמרץ החליטה שהיא רוצה לחיות, בעיקר עבור ילדיה שנותרו. "לאט נרקם הרעיון שנביא ילד. אירית מ'אור למשפחות' פתחה קבוצה שנקראה היריון בגיל השני, נשאבנו לרעיון והתחלתי להבין שרק תינוק חדש יחזיר אותי לחיים, כי במהות שלי, ועם כל הכבוד לקריירה, אני קודם כל אמא".
היא החליטה להיכנס לתהליך שיביא איתו המשכיות, כוח ואור ושיחייב אותה לחיות. לכאורה ולמרות גילה אז, 56, דן-גור יכלה להיכנס להיריון עם תרומת ביצית, אך במהלך הבדיקות המקיפות המלוות את התהליך התגלה אצלה גידול ברחם. "גם בגילוי הזה הייתה עבורי סמליות. שהרי הרחם הוא האיבר בגוף שמסמל את מהות הכאב והצער שבאמא שכולה". היא עברה ניתוח להוצאת הרחם, ומבחינתה החלום התרסק. אירית התעקשה ולא ויתרה, והציעה לה לבחור בדרך הפונדקאות. "אמרתי לה שאין לי את הכסף (יותר מחצי מיליון שקל) לתהליך, והיא מצדה הציעה לגייס את הכסף הדרוש. היא פנתה לעמי מנור, שבשעתו היה בעלים של מכון מנור לפונדקאות, והוא תרם את הסכום הדרוש לתהליך".
הזרע הוא של עמי, תרומת הביצית הגיעה מאוקראינה, והפונדקאית מגיאורגיה. בדיוק ביום הולדתה התקשר הרופא לבשר לה שעובר אחד מתוך ארבעה שרד ויוחזר לפונדקאית. הפונדקאית נקלטה, והיא ועמי ליוו אותה תשעה חודשים בזום, ולקראת הלידה טסו לגיאורגיה. "הלידה הייתה מרגשת מאוד וכך קיבלנו במתנה את אור, היום בן 6, שהכניס כל כך הרבה אור לחיים שלנו. הרבה גבות הורמו, ואנשים שאלו איך יש לי כוח בגיל כזה לקום לתינוק בלילה. אמרתי להם, 'מי ישן עד עכשיו? הורים שכולים לא ישנים בלילה'. קמתי לתינוק בשמחה, הייתה לי מטרה. אני מגדירה את אור כמורפיום של החיים, הוא ממסך לי את הכאב באופן מוחלט, כך שלפעמים אני קמה בלילה רק כדי להיות עם ערן שלי, כי זה לא מתאפשר במהלך היום".
אור עלה השנה לכיתה א', ודן-גור מתמוגגת מנחת שהיא מספרת על הילד המקסים, החכם והרגיש שהוא גדל להיות. "מה שהזוי הוא שאור הוא קופי של ערן במראה, והרי אין ביניהם שום קשר גנטי. זה משהו מטורף, וזה רק מראה לנו כמה אנחנו קטנים ולא יודעים כלום בעולם הזה".
"אנשים שאלו איך יש לי כוח בגיל כזה לקום לתינוק בלילה. אמרתי להם, 'מי ישן עד עכשיו? הורים שכולים לא ישנים בלילה'. קמתי לתינוק בשמחה, הייתה לי מטרה"
ד"ר מרי דן-גור
יש גם קשיים בהבאת ילד לעולם בגיל מבוגר?
"ברור שיש קשיים, בעיקר פיזיים. פעם הוא טיפס במגלשה ואני עליתי אחריו, אבל לא עברתי בצינור של המגלשה. צעקתי לאחד האבות שהיה למטה שיתפוס אותו, והייתי ממש נבוכה. או כשהייתי לפעמים באה לאסוף אותו מהגן והילדים היו אומרים, 'הנה סבתא'. ייאמר לזכותו של אור, שתמיד ענה בגאווה, 'זו לא סבתא, זו אמא שלי'".
התהליך, היא אומרת, לא מתאים לכל אחד, אבל האושר והחיים שהביא איתו אור מגמדים את הקושי. "החזרה לחיים היא במאה אחוז, כבר אין התלבטות אם את רוצה לחיות, את נכנסת למעגל החיים כי יש ילד ויש מחויבות. זה דבר כל כך חזק שמי שמעוניינת במקפצה לחיים, זאת הדרך".
גם ילדיה הגדולים של דן-גור הגיבו בתסכול בתחילת התהליך. "נדב רק התחתן אז, ואמר לי שהוא זה שרצה להביא לי את השמחה עם נכד. אמרתי לו שזה לא סותר. הם התרככו עם הזמן, והיום אני גם סבתא לשני נכדים".
"בישראל יש זכויות שאין בשום מדינה אחרת, גם במדינות עשירות"
אחד המתנדבים הפעילים בעמותת "אור למשפחות" הוא פרופ' שלמה משיח, יו"ר הורים ופריון בעמותה וחלוץ ההפריות החוץ-גופיות בישראל. משיח, שהקים את שתי היחידות הראשונות להפריה חוץ-גופית בארץ, מתגאה בכך שישראל נחשבת היום למעצמת פוריות, ושמח שעבודתו הביאה להישגים בתחום, בפרט ברמת הזכויות הרבות שפעל להשיג להורים במהלך השנים.
"בישראל יש זכויות שאין בשום מדינה אחרת, גם במדינות עשירות מישראל. בכל מלחמה נולדים הורים שכולים, וכחלק מהעם היהודי, אני מרגיש שיש לנו ולהורים האלה שותפות גורל. אני מרגיש צורך עז לדאוג להם כך שיקבלו תמיכה ויצליחו בתהליך הבאת תינוק לעולם, למרות שהחוק לא מכיר בצורך שלהם".
מהי עמדתך המקצועית לגבי היריון בגיל מבוגר?
"כחלק מעבודתי, אני מטפל באין-סוף מקרים של נשים עקרות. מעל גיל 45 לא נשתמש בביציות של האישה ונזדקק לתרומת ביציות. אנחנו בודקים את האישה לפני התהליך מכף רגל ועד ראש, ואם היא בריאה, היא בהחלט תוכל להיכנס להיריון". הוא שב ומדגיש שהגיל אינו פרמטר בהחלטותיו המקצועיות, ומציג את הטענות שכנגד: "בכל מקרה, עדיף להביא ילד מאשר לא להביא בכלל, ובהרבה מקרים, הורים מבוגרים הרבה יותר טובים ובשלים, מהורים צעירים. מניסיוני רב השנים, לא נתקלתי מעולם בבעיה בגידול הילד עקב גילם של ההורים.
"ידעתי שרועי היה באוטובוס ואמרתי למאיר בעלי: נגמרו לנו החיים"
אירית אלירז (64) מירושלים שכלה את בנה רועי ז"ל, בן 21 במותו. הוא נרצח בפיגוע בקו 14 בשנת 2003, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. הפיגוע האכזרי גבה מחיר דמים קשה של 17 נרצחים ו- 250 פצועים. "רועי היה בשיא נעוריו, החיים היו לפניו, והוא היה מלא בשמחת חיים ובכריזמה. אחרי השחרור מצה"ל הוא מצא עבודה זמנית כמאבטח, וביום השני לעבודתו הלכתי לסידורים בעיר ומשהו באינטואיציה הפנימית אמר לי - עזבי הכל ורוצי הביתה. בבית הספקתי לפגוש את רועי לפני שיצא לעבודה. רציתי לתת לו את האוטו, והוא סירב בטענה שיהיה פיזור לבתים אחרי העבודה. הוא התכופף אלי ונתן לי מבט ארוך בעיניים. אני חושבת שהנשמה שלו ידעה, וכך הספקתי להיפרד ממנו". כעבור כמה שעות, היא מספרת, שמעה על פיגוע בירושלים. "הדלקתי את הטלוויזיה וכשראיתי את האוטובוס, הרגשתי שנעלם לי כל הדם מהגוף. ידעתי שרועי היה באוטובוס ואמרתי למאיר בעלי, 'נגמרו לנו החיים'". היא מתארת את האמוק שאחז בה כשרצה לזירת הפיגוע, כשהיא נחסמת ונהדפת על ידי אנשי משמר הגבול. משם היא רצה בין בתי החולים, בתקווה לאתר את רועי פצוע, עד שהתבקשה על ידי הצוות הרפואי לגשת למגרש הרוסים, שם לדבריה התחיל הסרט הרע של חייה.
"ממגרש הרוסים לקחו אותנו ברכב לאבו כביר. התחננתי לשוטרים שיגידו לי שזה לא נכון, אבל לצערי זה לא קרה. עם ההודעה על הירצחו באבו כביר, היא חשה כאבים פיזיים עצומים בבטן וברחם. "ממש מההתחלה אמרתי למאיר בעלי שאני מרגישה את הרחם ואני רוצה עוד ילד. הרגשתי שאני חייבת חיים חדשים, אחרת אין לי מושג איך אני ממשיכה עבור יתר הילדים".
היא בוכה בכי חרישי וכואב כשהיא מספרת: "הגוף שלי קרס. בשבעה הייתי מקופלת עם התקפים של כאבי בטן, והפה שלי התמלא פצעים. איבדתי את הניצוץ בעיניים. לאובדן של ילד אף אחד לא מכין אותך, זה נוגד את חוקי הטבע. ילדתי את רועי כשהייתי בת 20, והיינו גם אמא ובן, אבל גם חברים טובים. הנתינה שלו הייתה ענקית, ביומולדת 40 שלי, הוא חסך שקל לשקל, קנה לי שרשרת כסף שמשולבות בה אבני טורקיז, ואמר לי שהוא כל כך אוהב עלי את הצבע הזה. שלוש שנים אחרי מותו, גיא, בני השני, התחתן. הייתי גמורה נפשית, איבדתי רצון לחיות ולא ממש תפקדתי, אבל ביקשתי מהתופרת שתתפור לי לחתונה שמלה בצבע טורקיז".
ההחלטה להביא תינוק נבעה מאינטואיציה פנימית ומהצורך לשרוד. "הייתי אז בת 42, עברתי 18 טיפולי פוריות והיריון שנפל, ולאורך כל התהליך הרגשתי את רועי אומר לי את הספרה 2. כשהגעתי לפרופ' עמי עמית מבית חולים ליס, אמרתי לו, 'תסתכל על התמונה של רועי, אני חייבת שתעזור לי למצוא דרך להמשיך את החיים'. ב-2006, אחרי תהליך ארוך, מייגע ומלא בכישלונות, היא התבשרה על היריון של תאומים, ובסופו ילדה את אורי ולירז ב-2007, שלוש שנים וחצי אחרי האסון.
מה היתה תגובת הילדים על ההיריון?
"גיא אמר שהוא כל כך מקווה שזה בן, כי הוא רוצה להגיד שוב את המילה אחי. אמרנו להם שיש בבטן גם בן וגם בת והשמחה הייתה ענקית. הדגשנו בפניהם שההיריון לא בא במקום רועי ואנחנו נמשיך כמשפחה, כשהוא יהיה תמיד איתנו". ואכן היא משתפת שרועי נוכח בכל אירוע משפחתי. "כל עוד מדברים על אדם, הוא ממשיך לחיות. בשבוע שעבר היה לו יומולדת, הלכנו כולנו לבית הקברות והפרחנו בלונים. יש בדיחות שחורות ששייכות רק לו, בארוחות משפחתיות שמור לו תמיד כיסא, וכשנשאר הרבה בשר אנחנו תמיד אומרים שאם רועי היה פה הוא היה מסיים את כל הבשר. הקמנו לזכרו גן משחקים לילדים במבשרת ציון, עם פסל פרפר מאבני פסיפס צבעוניות, והוא בולט בנוכחותו, כמו שהיה רועי. הכנסנו לזכרו ספר תורה, ויש סרט דוקומנטרי על שמו שנקרא 'אני הפרפר', שמספר בין היתר על הלידה של אורי ולירז".
לפני שרועי נרצח, הוא ביקש עוד אח או אחות. "הוא אהב מאוד ילדים ורצה לשחק איתם ולעשות להם 'אווירון בשמיים'. אחרי שהתאומים נולדו, לקחנו אותם ביום הזיכרון הראשון לקבר של רועי. שמתי שמיכה על הקבר, הנחתי את התינוקות על השמיכה ואמרתי לו, 'הנה האחים שלך, תעשה להם אווירון בשמיים'. אני הולכת כל יום שישי לקבר שלו, וכשהתאומים היו קטנים הם היו באים איתי, קופצים ומשתוללים על הקבר. נכון, הם גדלו למציאות לא נורמלית, שבה הם אחים שכולים במשרה מלאה. אבל בגללם התחלתי קצת לשמוע מוזיקה, לחיות, לצאת ולהתאפר. הם נתנו לכולנו את כוחות להמשיך ולחייך במסע חיינו".
היא מתמוגגת מנחת כשהיא מספרת שהשנה התאומים עלו לכיתה י"ב. "אורי דומה לרועי כמו שתי טיפות מים. לירז נערה מהממת ומוכשרת, והם מספרים לחברים שלהם על האח שלא הכירו אבל הם כל כך מכירים. בקיץ האחרון צחקתי ואמרתי לבעלי שאני עושה בגרויות בפעם השישית, חזרנו לא מזמן מטיול באיטליה, עליתי איתם למתקנים, צרחתי את נשמתי אבל עשיתי את זה בשבילם. יש להם אמא נורמלית שעושה הכל, כולל סנפלינג. ברור שיש נפילות וימים קשים כמו היומולדת שלו, יום הזיכרון, חגים וימי שישי. מישהי פעם העזה להגיד לי שאני אגואיסטית. עניתי לה שאני עושה את מה שטוב לי וממש לא מעניין אותי מה חושבים עליי. מי שלא נמצא בנעליים שלי ובמציאות שנכפתה עלי, לא יבין לעולם את הריסוק ואת הצורך בחיבור השברים. היום יש בי את הכוח להמשיך את המסע. אני עדיין בוכה המון, ובשביל להמשיך לחיות אני עוטה מסכות ועושה הרבה ספורט, כי מצאתי שזה משחרר. אני לא ישנה הרבה בלילות, יש לי דפיקות לב והתקפי חרדה מגעגועים. בכל מקום שאני נמצאת בעולם אני מביאה לו אבנים ושמה על הקבר".
אלירז מספרת שבשנה האחרונה הכאב התעצם. "אני רואה כל כך הרבה הורים שכולים בטלוויזיה ונזכרת בעצמי, כשראיינו אותי ואמרתי שנמשיך ונהיה חזקים. אני מוצאת את עצמי אומרת למאיר, 'הם לא יודעים לאיזה סרט אימה הם נכנסו, שאין בו דלת יציאה'". היא מבקשת להדגיש שמי מההורים שקורא את מילותיה ורוצה להיפגש ולשמוע על התהליך שעברה, ומה עשו הילדים שהביאה לחייה, מוזמן לפנות אליה והיא תמיד תשמח לתמוך ולסייע. "זה לא במקום הילד שהיה לי או להם, אבל אפשר לנסות לעשות מהלימון הזה שלנו קצת לימונדה. ילד חדש נותן לך כוח להמשיך. את פשוט חייבת לקום, לתפקד ולהתחיל לשיר. העיסוק שבחיים החדשים מציל. אני אבכה על רועי לנצח ועד שתצא נשמתי. אין יום שאני לא חושבת עליו, אבל אני יודעת שתינוק חדש נותן להורים כוח להמשיך ולמצוא טיפת אור בחשכה הנוראית. אני מתנחמת בעובדה שגם כשאני ומאיר נלך לעולמנו, יהיו להם תמיד אחים גדולים. גיא יהיה בן 40 בקרוב, מיכל ודנה התאומות בנות 34, הקשר בין כל האחים מדהים, והתאומים מניעים את כולנו".