חזרו הביתה: חן גולדשטיין אלמוג (49) וילדיה אגם (17), גל (11) וטל (9) שבו אמש לישראל אחרי 51 ימים בשבי החמאס בעזה. הארבעה נחטפו מביתם שבכפר עזה בשבת השחורה, לאחר שאב המשפחה נדב והבת הבכורה ים נרצחו.
עומרי אלמוג, אח של חן שהתאחד אמש עם בני המשפחה, תיאר הבוקר: "היה לנו אתמול ערב מטלטל, מלא התרגשות וחיבוקים. חן יצאה מהבית ב-7 באוקטובר כשהיא יודעת שנדב נורה. היא לא הייתה בטוחה לגבי מצבו. נדב מת מפצעיו כנראה בבית. היא ידעה שים נרצחה. ים לא הצליחה לצאת מהבית. היא הייתה מאוד בלחץ ונסערת מהאירוע הזה וכנראה שהתעלפה. חן רצה בין שלושת הילדים לבין ים, ניסתה להעיר את ים, וכשהיא חזרה בפעם השנייה לים ראתה שרצחו אותה. ככה היא יצאה מהבית".
"לפי מה שחן מספרת, יכול להיות שאם ים הייתה עושה תנועה אחרת או הייתה מצליחה לצאת מהבית, יכול להיות שהיא עוד הייתה איתנו. אי אפשר לדעת. היא נרצחה בדם קר. יש הרבה סיפורים מטלטלים מהדרך שלהם לרצועה, אבל אלה דברים שעדיף שלא לדבר עליהם. הייתה פה הפקרה ומחדלים, לאן שאתה לא מסתכל. זה קרה, אי אפשר לשנות את זה. נדב וים אינם, זו עובדה שאי אפשר לשנות אותה. תמיד אמרתי שאי אפשר להכיל את הסטטוסים של חן: גם אלמנה, גם אם שכולה, גם חטופה. היא כבר לא חטופה עכשיו, אבל האובדן קבוע".
"אחרי 50 יום הם חזרו מהשבי. זה בלתי נתפס. הם בסדר, היו ביחד. חן ואגם עשו עבודה. חן אמרה שאגם היא השותפה החדשה שלה. אגם ילדה, עוד לא בת 18. זה סיפור מאוד מטלטל ומרגש. חן לביאה, היא הצליחה להחזיק אותם בחיים בצורה נורמטיבית ונכונה כדי שיחזרו. גל וטל אינטליגנטיים, חכמים וחדים, הם מבינים ויודעים בדיוק מה קרה. הם יודעים שאין את אבא, שאין את האחות הבכורה. עכשיו צריכים להתחיל בחיים חדשים. יש סבא וסבתא משני הצדדים שעוטפים אותם, ההורים שלי, ההורים של נדב. זו התחלה של עתיד קצת יותר טוב, קצת שפיות, קצת שמחה. הדרך תהיה ארוכה ולא פשוטה".
איך העבירו את הזמן הארוך בשבי?
"הם דיברו אחד עם השני. בשבי יש איזשהו סדר יום, מה אוכלים ומה עושים. בכל ניואנס כזה יש אנשים שמטפלים עכשיו. יש עוד המון אנשים שנמצאים בשבי, לכן צריכים להיזהר בכל דבר שאומרים. הם מספרים מה אכלו, על מה דיברו ומה עשו. טל סיפר שאמרו להם בלילה לפני שיש 80% שהם ייצאו, שישחררו אותם, ו-20% שלא. כשבאו לקחת אותם והעלו אותם על המכוניות, הם ידעו שהם חוזרים".
"יש פה משפחה שהוציאו אותה מהבית, משפחה שאף פעם לא עזבה את הבית בכפר עזה. כמות המידע שהייתה להם על מה שקרה בקיבוץ, מועטה", סיפר עומרי, "הקיבוץ הזה נכבש על ידי מחבלים, על ידי ארגון אכזרי. הם מתחילים לקבל תמונה מי נמצא ומי לא. חן עשתה את מה שעשתה, יש דברים שלא בשליטתך. היא ניסתה כמה שהיא יכולה להחזיק את המשפחה הזאת. כשהעלו אותה בטלפון, המשפט הראשון שאמרה זה: 'הילדים האלה מדהימים. איך הם התנהגו, איך הם שיתפו פעולה ואיך הבינו את האירוע הזה'. יש סיפורים שמעבר לכל דמיון".
דיברת איתם על איך ייראו החיים עצמם? איך ייראה השיקום?
"עוד לא הגענו למקום הזה. כמו באולטרה מרתון, כשאתה רץ אתה מזנק עם כולם, יש אי ודאות, אתה לא יודע מה יקרה, ובסוף אתה לבד. אנחנו נעטוף את חן ונהיה שם בשבילה, נעשה כל מה שהיא צריכה ותבקש, אבל בסוף זו משפחה שהתפרקה. חן תצטרך לקבל עכשיו החלטות לבד, בלי נדב, ולנהל את הבית הזה בלעדיו. אחד הדברים שנדב אמר כל הזמן, זה שבית לא עוזבים. צריכים לבנות את המדינה בצורה יותר טובה, כפי שמגיע לנדב ולים. צריכים להקים את היישובים מחדש: את כפר עזה, את בארי, את ניר עוז. זו תהיה תחילת התקומה. צריכים להחזיר את החטופים, לטפל בהם, לחבק אותם. יש עוד הרבה אנשים שצריכים להחזיר".