גלעד היה בן 16 ושלושה חודשים במותו. ילד ג'ינג'י מדהים, ספורטאי מצטיין, חבר של עמית, אח ליהונתן ותומר והבן הצעיר של בני ושלי. במהלך כיתה י"א, גלעד התמוטט בבית הספר בשיעור ספורט. לבו נדם ברגע.
"מה זה?" שאלתי.
"מפרצת בגזע המוח" הוא ענה.
"מה, מה זה?", שוב התעקשתי להבין.
"שטף דם מאסיבי וגדול במוח", ענה הדוקטור.
באותו הרגע הבנתי שאין לי ילד.
וגלעד, לבו עדיין פעם, שפתיו נפוחות ופצועות מהנפילה. ריח הזיעה משיעור הספורט אפף אותו והכל היה שלם. לא פגום. הוא נראה ישן. והבשורה נקלטת/לא נקלטת במוח. חיכינו 24 שעות כדי לבדוק האם יהיה אולי אות חיים, מצמוץ מגלעד.
ישבנו שם בחדר ההמתנה בטיפול נמרץ והאנשים סביבנו עטפו וחיבקו וקראו תהילים ופתחו אינטרנט וחיפשו מקרים דומים, תרו אחר ניסים. "דברו אתו", אמרו לנו. "הוא שומע..", "הוא כאן".
אז דיברנו ואני בתוך תוכי ידעתי שאין לי ילד, שאף אחד לא שומע ונס לא יקרה כאן. וההמתנה הייתה קשה והכניסות אליו היו מתישות, ואז באמצע הלילה, באחת הכניסות שלי אליו, ראיתי את דינה האחות מטפלת בגלעד, מכוונת מכשירים ומחליפה אינפוזיה. ואז שאלתי אותה: "דינה, כבר קרה המצמוץ הזה שאנחנו מחכים לו? קיבלתם כבר סימן מגלעד?"
"חמודה שלי זה לא יקרה" אלה היו מילותיה המדויקות, והיא חיבקה, הביטה, הכילה, ואני כל כך ידעתי ולא הופתעתי. גלעד לא יקום יותר.
ידעתי שאין לי מה לשמוע
עברו 24 שעות. מה עכשיו? עכשיו כולם מתכנסים שוב בחדר של ד"ר כהן ואני לא נכנסת לשם. ידעתי שאין לי מה לשמוע . כשיצאו משם, אמרו לי שעכשיו מחכים עוד 24 שעות. במצב כזה מתכנסת וועדה בלתי תלויה ומחליטה האם זהו מוות מוחי או לא. אז חיכינו. יממה לאחר מכך, שוב כינסו את כולם בחדרו של הרופא ושוב נמנעתי מלהצטרף. אז ניגש אלי גיסי ואמר שבני, הילדים והרופא קוראים לי. אמר שצריכים לדבר איתי. בעודי צועדת לכיוון חדר הרופא זה הבזיק בי. ידעתי בדיוק מה הולכים לשאול אותי וידעתי גם שאני עושה זאת ללא היסוס. נכנסתי ואמרתי כן.
בני אמר לי: "שבי רגע מיקי, הרופא רוצה להגיד לך משהו".
"מיכל חמודה, הוועדה קבעה שלגלעד יש מוות מוחי, תוך 4 ימים גופו יקרוס עד שלבו יפסיק לפעום, מבחינת מדינת ישראל גלעד נפטר. רצינו שתשקלו תרומת איברים".
"אבל כבר אמרתי לכם בסדר!", עניתי בכעס.
"חכי רגע מיקי, אני מפחד" זעק פתאום בני ואז ביקש מכולם לצאת ולהשאיר אותנו רגע לבד. שם, מרוסקים זה בזרועות זו שאלתי אותו האם יש בו אמונה של 0.0001% שגלעד יחזיק מעמד ויחייה. "לא", הוא ענה, "אני יודע שלא".
"אז בוא נהיה אגואיסטים ונשאיר את הלב של גלעד פועם, והריאות נושמות והכליות והלבלב יתפקדו ואפילו העיניים יראו..."- הוא הסכים מיד, כעבור חמש דקות כינסנו שוב את כולם בחדר הרופא, שיתפתי את יהונתן ותומר בהחלטה שלנו והם כמובן הסכימו איתנו.
וכאן הכל נגמר עבורנו, והתחיל עבור אחרים. גלעד הציל 6 אנשים ושני צעירים זכו לקבל מאור עיניים.
התהלכנו כמתים נושמים
זמן קצר אחרי יום השנה ללכתו של גלעד אהובנו, שוב הכל קרס. בני, חברי ואהובי ב-26 שנים האחרונות, ביקש לוותר עלינו. ביקש לעזוב את הבית ולסלק מעליו כל דבר שיזכיר לו את מה שחסר בחייו. אני זוכרת שהתחושות היו כמו טביעה בים, בתוך גל צונאמי גדול שלקח לי את כל האוויר כשהשאלה שחוזרת ומנקרת היא "למה?" הכי נכון זה הביחד בתוך האבל הגדול, להיות שם עבור השני והרגשנו מבולבלים ועצובים וכואבים. אז החלטנו לפגוש את יעל, יועצת זוגית שהראתה לנו שוב את הדרך ולימדה אותנו לאט ובזהירות להיזכר כמה אהבה כבוד וחברות אנחנו רוכשים זה לזו, למדנו שוב לצעוד ביחד ולגשש את החיים בחזרה.
והימים עוברים והכאב רק הולך ומתעצם. ואני מחליטה לעשות מעשה ולומדת ייעוץ זוגי ובתוך תוכי יודעת שהרצון הגדול הוא לעזור לזוגות להימנע מכאב הפרידה הגדול כשפרידה אצלי מתקשרת לאובדן עצום. הזוגות מתחילים להגיע לקליניקה ואני מקשיבה, נותנת עצה ומשימה ופותרת עוד קונפליקט. אז גם גוברת בי התחושה שאני מצליחה במשימה והזוגות שמבקרים אצלי מתחילים בדרך חדשה ומתגברים על הקשיים עד שיום אחד בשיחה שלי ושל בן זוגי אני מבינה. אני מרגישה טוב. אני שמחה. יכול להיות שאני חווה אפילו אושר? האם יכול להיות שאמא שאיבדה את בנה היקר לפני 5 שנים מבינה פתאום שדברים לא קורים סתם? שאני מצליחה לחייך בפה גדוך כי הפכתי את הכאב ליעוד וכי גלעד נותן לי את הכוחות לאורך כל הדרך.
אני חיה בשביל שניים היום
בלבי גומלת החלטה לבחור בחיים וליהנות מהם. על אף הכאב ולצד האובדן. פעם הייתי אומרת שאין סיכוי שמשהו יגרום לי באמת באמת להנות . פעם הייתי אומרת שאין סיכוי שאחווה שוב אושר. אושר זו תחושה עגולה ושלמה ולעולם לא אהיה יותר שלמה. היום אני מזהה רגעים של אושר אמיתי בחיי. היום אני חייה בשביל שניים. נכון שאישה בהריון אוכלת בשביל שניים? אני חיה עבורי ועבור בני גלעד. 
אני מאמנת אנשים לחיים טובים יותר אני יועצת זוגית שמלמדת ליהנות מהזוגיות והביחד אני מלמדת אנשים לבחור בחיים ובחלק הטוב שבהם כי אני מאמינה בזה בלב שלם וחייה את זה למרות ואולי בזכות האובדן.
גלעד לימד אותי כמה טוב יש באנשים ולימד אותי דרך מותו לבחור בצד הנכון של החיים. אני מגשימה שאיפות של שניים אוהבת בשביל שניים צוחקת בשביל שניים. נהנית ומתרגשת מחתונות ולידות ומהרגעים המדהימים עם ילדיי החיים. יחד אנחנו חוגגים לגלעד כל שנה יום הולדת. ומזכירים אותו בכל רגע אפשרי צוחקים על שטויות שעשה בילדותו ונזכרים בגעגוע על רגעים אחרים איתו.
המסר העיקרי שלי הוא שאם אני מצאתי את הדרך למעלה למרות שהייתי בתחתית ובשאול כל אחד יכול. אולי לא כל אחד לא אשפוט אם לא אבל כשיש רצון הכל אפשרי. מי כמוני יודע שהחיים לא פשוטים ומזמנים לנו הרבה מאוד נפילות ומהמורות אבל מהמהמורות החלקלקות ביותר והנפילות הכואבות ביותר אפשר גם לצמוח.
עוד על מיכל וטורי