"אנחנו יוצאים לשליחות ברומניה" הוא אמר לי.
"דיברו איתי על איוש מיידי, תוך חודש, גג חודש וחצי אני מתחיל תפקיד" הוא ממשיך, קולו מהסס ומבטו ממתין לאישור ממני.
הרמתי מבטי, חייכתי אליו ואמרתי לו "מצוין! ממש שמחה בשבילך שקיבלת שליחות. נתחיל להתארגן?" וכך התחלנו את המסע המשפחתי שלנו. המפרנס מוביל בראש ואני נכנסת לתפקיד החדש שלי: סמנכ"לית לענייני עיתוק המשפחה למדינה אחרת.
ב-24 השעות שעברו מרגע ההודעה, הסתובבתי עם מחנק בגרון, כל היום עצרתי את הדמעות וניסיתי לנשום עמוק ולהתנהג כאילו הכול כרגיל. "לעבור לגור ברומניה? לא מפחיד אותי בכלל". ככול שאמרתי את זה יותר, כך פחות האמנתי לזה.
חלום הרילוקיישן הגדול, זה שכולם חולמים אותו התדפק על דלתי בגרסה סאטירית למדי. אנשים חולמים על עמק הסיליקון/לונדון/אוסטרליה, מדמיינים את הילדים לבושים מדי ביה"ס מעומלנים, סופי שבוע ארוכים וטיולי קארוון משפחתיים, רווחה כלכלית, בית אדום לבנים ולהיות מאוד מאוד רחוקים מארוחות משפחתיות בשישי ושבת ושוב שישי ושוב שבת ופסח. אנשים מריירים בדמיונם את הפוסטים הפייסבוקים העתידיים של המשפחה בשדרות הוליווד, מתרגשים מהמחשבה על המבטא הקל שידבק לילדיהם דוברי האנגלית.
ואני? מה אני קיבלתי? אותו הדבר בדיוק. רק פחות. כמו שנאמר: החלום ושברו. פתאום, לא כזה מגניב לספר לעולם שיוצאים לשליחות. המבט המתפלא על פניהם של אנשים כששומעים את היעד, הרמת הגבות והתגובה המהוסה, כל אלו הבהירו לי היטב מה מעמדי החדש – דפוקה.
וכך, ימים ארוכים הרכבתי משקפי שמש והסתרתי את העיניים הנפוחות מההורים בגן. נשמתי עמוקות כל בוקר וניסיתי לשכנע את עצמי שיהיה בסדר, שזה טבעי לגמרי שאני לוקחת צעד אחורה, עוזבת משרה מספקת ומעניינת, קוטעת החיים שלי לרגע, עבור..... עבור מה בעצם?
עבורו – קידום, התפתחות מקצועית ואישית, הגשמת חלום שרקם מזה זמן.
עבורן – לימודים במוסדות חינוך פרטיים מהטובים בעולם, תנאי מחייה ברווחה כלכלית נפלאה, חוויה תרבותית שתעצב אותן לנצח.
גם אני אצמח מהמעבר הזה, אני בטוחה
ובזה נפל דבר, ערב אחד הבנתי מהו תפקידי החדש במשפחה בשנים הקרובות, להיות שם. לפתע הכול התבהר (בעודי מתופפת על עקבים, מנסה להגיע בזמן לפגישה רבת משתתפים) והבנתי שבעצם, אני צריכה לשים את עצמי על "Hold", לא מדובר פה בי. מדובר פה ב"להיות אשתו של" ו"אמא של" ולתת להם הכול כדי שיוכלו להתפתח ולצמוח כתא משפחתי אחד וכל אחד בנפרד. גם אני אצמח מהמעבר הזה, אני בטוחה, אבל רק אחרי שכל אחד ימצא את מקומו החדש.
ההבנה הזו הכאיבה לי מאוד.
בשלושת החודשים הבאים חוויתי רכבת הרים רגשית כ"כ קיצונית שכמעט איבחנתי את עצמי עם מאניה דיפרסיה. רגע אחד אני מעופפת על כנפי חלום הרילוקיישן, ושנייה אחריו נאחזת בכוח במוכר ובקיים, מזועזעת מהשינוי שאנחנו עתידים לעבור.
כי הרי מה צריך אדם כדי להנות מהספק? לא הרבה. פקק קטן בדרך לעבודה, לעמוד ליד אנשים שרבים בסופר או פשוט לשמוע חדשות, כל אחד מהדברים האלו בשנייה קלה אחת גרם לי לחייך ולהרגיש שניצחתי את המערכת, הנה, עוד רגע אני כבר לא פה, לא צריכה "לסבול" את השטויות האלו יותר (הרי מעבר להרי החושך של נתב"ג אין פקקים, אין ריבים ואין פוליטיקאים מייאשים). אני – עוברת – למקום – אחר.
ושנייה אחר כך: אני עוברת למקום אחר?! מה לעזאזל אעשה שם?? אני לא דוברת את השפה, לא מכירה אף אחד, הוא יחיה בעבודה, הן יהיו במסגרות, ואני? מנהלת צוות בארגון ארצי, עובדת ישירות תחת המנכ"לית, נוסעת לישיבות ברחבי הארץ מה יהיה ממני שם? פתאום כל שיר ברדיו גורם לי לדמוע, כל שיחה עם חברה גרמה לקול שלי לרעוד, כל מפגש בגינה עם השכנה הופך למשמעותי וכל החלטה בעבודה היא הרת גורל וסופית. אולי אני בכלל הורמונאלית? או לגמרי מעורערת נפשית.....
והנה אנחנו פה, ערב ראש השנה תשע"ח, חמישה חודשים אחרי אותה ההודעה. בביתנו החדש התארחו כבר כ-20 איש לארוחת חג, הבנות מתחילות להתאקלם, מר בחור גם כן, ואני מצאתי עבודה חמודה (כמו כל דבר טוב, היא תתחיל אחרי החגים).
בינתיים המעבר מדירת 4 חדרים במרכז הארץ לבית קרקע עם חצר הרחק מהמולת העיר, דווקא מעניין לנו, האפשרות לנוח קצת מהריצות בבקרים והלו"ז הדופק מרעננת מאוד את ימיי עתירי בתי הקפה. בנינו לנו מעגל חברים רחב למדי, של אנשים כמונו שנמצאים רגל פה רגל שם, חצויים בלבם. אנשים שקמים בבוקר עם חיוך אבל לא בטוחים איך יחזרו בסוף היום הבייתה, אנשים שחשים געגוע תמידי מפעפע ומבעבע אבל מתנהלים ברוגע ובשלווה שייחלו להם הרבה זמן.
ואני? אנוכי במערב ולבי במזרח. מאחלת לעצמי ולכל הנשים כמותי, שנסעו בעקבות האחד שלהן, שנדע לצמוח ולגדול ולהיות האחת בשבילו אבל גם בשביל עצמנו. שנה טובה!
*דנה לב, בת 36 חולקת את בעלה עם חברת אלעל, יחד הם הורים לשתי בנות. בארץ – עוסקת בקיימות ואיכות הסביבה. הטמעה, הכשרה וניהול פרויקטים רשותיים. ברומניה – מחפשת את עצמה ובינתיים משלחת יהבה על המקלדת בבלוג יומן מסע.